המקום הסודי שבין האדם לעצמו

המקום הסודי שבין האדם לעצמו

אני מבלה כבר משהו שנראה כמו חיים שלמים סביב שאלות שנוגעות לכתיבה: איך לכתוב, מה לכתוב, למה לכתוב, למי לכתוב, כמה לכתוב, איך להעלות את המודעות לטקסטים שלי, איך להתגבר על טקסטים איומים שקראתי על כתיבה.

כתיבה היא עניין מתעתע. היא אומנות אבל היא לא רק אומנות. היא מלאכה אבל היא לא רק מלאכה. כתיבה היא גם משהו אחר לגמרי. היא גם כלי לניקוי התודעה, כלי רוחני, לא עלינו, שהופך את האדם הכותב למישהו טוב יותר. אפשר לדבר על זה מפה ועד בכלל, אבל לדבר על זה לא נותן כלום. לכתוב את זה, מנגד, עובד כמו הוקוס פוקוס. קסם. והקסם הזה מתעתע במיוחד, כי למרות שאי אפשר להסביר אותו, בהחלט אפשר לצפות אותו. הוא קורה כל פעם מחדש.

אדם ומסמך

איך זה קורה? מה התהליך האלכימי שקורה ושהופך אותנו לאנשים קצת יותר טובים ומודעים באמצעות הכתיבה? אין לי צל צלו של מושג. אני גם לא לגמרי מבין איך אדם יכול ללמוד תוך כדי כתיבה, איך עצם הכתיבה על נושא כלשהו מפתחת רעיונות חדשים לגמרי לגבי הנושא, שלפעמים הם מטופשים לחלוטין, אבל לעתים הם גם פריצות דרך וגאונות צרופה. והכל הכל בזכות המפגש הזה של אדם ומסמך. שוב, אני לא יודע למה, אבל אני יודע שזה יקרה.

יש לי התלבטות גדולה וארוכת שנים על איך לקחת את הקסמים האלה ולהפוך אותם לכלי עבודה. איך להשתמש בהם לטובת האנשים שאני כותב עליהם, הנושאים שאני כותב עליהם, הגופים שאני כותב עליהם. איך אנשים יוכלו להרוויח מזה, איך אני אוכל להרוויח מזה, איך אוכל ללמד אנשים לשכפל את האלכימיה הזאת שהיא התוצר של כותב שיודע מה הוא עושה.

(כותבים טובים יודעים מה הם עושים גם כשהם לא יודעים מה הם עושים. זה פשוט יושב שם בקצות האצבעות שלהם ומחכה.)

וכדי שזה יקרה גם לכם, כדי שגם אתם תהפכו לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר מפותחים רגשית ותודעתית, קצת יותר מוארים (כן, אני יודע, אולי נסחפתי פה. ובאלוהים, אם זה יצא אינספיריישנל כמו “הסוד” או משהו, אז שאלוהים יסלח לי), כדי שגם לכם יתפלק לפעמים משפט כזה שגורם לאנשים לחשוב, להתרגש, לעשות אוווו (גם אם הם לא עושים אוווו בדרך כלל), יש לי עצה קטנה בשבילכם.

לא רק עבודה

לפעמים לפעמים, או הרבה הרבה, פעם בשבוע או בימי שני וחמישי, מעת לעת או כל הזמן – תכתבו גם לעצמכם. וכשאני אומר “תכתבו לעצמכם”, אני מתכוון, תכתבו בלי לקוח. בלי בוס. בלי “יוצר” שמחכה לחומר מהתסריטאי שלו. בלי מישהו שעומד בקצה ואומר לך, “וואלה, מצוין, אבל הייתי שמח אם היית מוסיף גם על…”, או “תשמע, זה לא בדיוק מה שחיפשנו”, או אפילו “אתה גאון! זה בדיוק מה שחיפשנו!”

רק לעצמכם. לבלוג שלכם, לטוויטר או לפייסבוק שלכם, למגירה, לארון, לבוידעם, למיכל פלסטיק של סבתא ציפורה. רק לא בשביל מישהו אחר. אפשר להראות. אפשר לפרסם. אפשר לקבל פידבקים (“אתה גאון!” “אתה מפגר” וכל העומד ביניהם, לפניהם ומאחוריהם ומצידיהם), אבל זה לא העיקר. העיקר שהערתם את האיש הקטן שכותב אצלכם בראש. הרצתם אותו קצת. אימנתם אותו טיפה. השארתם אותו פעיל. הוא הגאון שלכם. הוא ההשראה שבכם. הוא הנקבה שבכם והזכר שבכן. היא הנותנת והמקבלת והמרגיזה והמתפלפלת. כשהשריר הזה עובד, יקרו דברים טובים בטקסטים שלכם.

אני לא יודע למה, אני לא יודע כמה ואיך ומתי – אבל אני יודע בביטחון מוחלט שיש קסם בכתיבה, ויש לי יסוד להאמין שהקסם הזה נמצא בדיוק שם, במקום שבין האדם לעצמו. במקום שאין בו חובות ומחויבויות ולקוחות ומשקולות. רק את הבתוך עצמו.

תסמכו עלי. כדאי לכם לנסות את זה בבית.

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות