איך להתחיל לכתוב כשפשוט אי אפשר לכתוב

איך להתחיל לכתוב כשפשוט אי אפשר לכתוב

אני שוחה בימים אלה איזה ארבע-חמש פעמים בשבוע. ותקשיבו, לצאת לאימון שחייה זה וואחד כאב ראש.

האימונים של הקבוצה שלי מתחילים בשמונה בבוקר. כדי להגיע אני צריך לצאת בשבע וחצי, אחרי שהכנתי חביתות וסנווישים, לעמוד בפקק קטן בתל אביב ואז בעוד פקק קטן בגבעתיים ואז בעוד פקק קטן ברמת גן. אחרי זה יש את העניין של הלרדת 17 קומות בחניון, ולעלות אותן בחזרה במעלית, להחליף בגדים ואחרי כל הטררם הזה – גם לשחות שעה.

יה וואראדי.

אז אני מגיע לקצה של המים, ככה, בגד ים ומשקפת וכרס וכל זה, ומכיוון שאין ברירה, אני קופץ ראש לתוך המים ומתחיל לשחות.  לט מי טל יו, זה לא אסתטי. זה יותר קפיצת בטן שכזאת, שמתחילה עם כאבים מהפופיק עד האוזניים, ואחריה באה התחושה הזו של שקיעה עד שאני מגיע לקרקעית הטובה – ורק בסוף, כשנגמר האוויר ובאמת כבר אין יותר ברירה, אני מחלץ יד מהמים ולוקח הרבה הרבה אוויר ויאללה לדרך. הגענו עד לפה, לא נשחה?

ולמה אני מספר לכם את זה?

כי ככה בדיוק מתחילים לכתוב. ואחרי זה? קלי קלות אחרי זה! כל מה שנשאר לכם זה לסבול עד שתגמרו עם הקובץ הזה ותרגישו כמו מלכי העולם. למרות הכרס. למרות הפופיק. למרות המשקפת האידיוטית.

שווה, תאמינו לי.

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות