איך להתחיל לכתוב

איך להתחיל לכתוב

“אני כל כך לא טובה בזה,” סיפרה לי אתמול מישהי. “אני טובה בארגון ובניהול ובקמפיינים ובלהזיז אנשים ובשירות לקוחות, אבל כל פעם שאני צריכה לכתוב, הכל קורס לי. אני יושבת ובוהה במסך שעות, ועד שאני מצליחה להוציא מעצמי משהו – יוצא לי פח.”

זה חתיכת קטע מטריד, העידן הזה, שבו כולם צריכים לעשות הכל ולהיות טובים בהכל. שאם אתה לא מבין דיגיטל ודיזיין ותוכן ושיווק, אז איך לעזאזל אתה אמור למצוא עבודה או לנהל עסק משלך? זה קצת מזכיר לי ג’אגלינג, אבל עם עשרה כדורים באוויר. כזה שאי אפשר באמת להצליח בו.

אבל פה, פה מדברים על כתיבה וזהו. בלי הכדורים האחרים. זו בעיה של מישהו אחר.

אז ככה: את כן טובה בזה. את פשוט פוחדת. (טוב, אולי את לא דוסטוייבסקי, אבל לכתוב אימייל? פוסט לבלוג? מודעה? עמוד נחיתה? בטח שאת יכולה. באבו-אבוה יכולה.)

מאיפה מתחילים

עכשיו, תסלחי לי בבקשה, בלי הקדמות מיותרות ופסיכולוגיה בשנקל, תחשבי מה בעצם את רוצה להגיד. במשפט אחד. וואטס און יור מיינד? ותכתבי את המשפט הזה. זה הפנס שלך, שיזכיר לך מה את עושה. אולי זו גם תהיה כותרת או שורה ראשונה, אבל את זה תחליטי בסוף. אחורי זה.

הנה, מתחילים.

אחרי זה תכתבי לך את הנקודות העיקריות. אם זה אירוע, אז מה יהיה בו, מתי הוא קורה, למי הוא מיועד, איפה? השאלות האלו עונות על השאלה הזו של “אפשר לקבל פרטים?” אם את רוצה לכתוב על איך את מרגישה, תכתבי לך בנקודות את עיקרי הדברים: אני עצובה כי: א’, ב’, ג’. אני מאושרת כי: 1, 2, 3. ככה. הכי הכי פשוט. קיפ איט ורי ורי פשוט. פשוט זה טוב. פשוט זה פצצה. פשוט זה החמצן של כתיבה טובה.

נסי לייצר היררכיה. את הדברים החשובים מקמי בראש הרשימה. את הפחות חשובים תמחקי. אם הם לא מעניינים ומהותיים, ממילא אף אחד לא באמת צריך לקרוא אותם. הם סתם תופסים זמן ושטח ותשומת לב.

כשגמרת את הרשימה, תתחילי לדבר (אם יש אנשים בחדר, דברי בלב. אל תעשי בושות).

לדבר את יודעת, נכון?

דברי את הסעיפים שלך, אחד אחד. ותכתבי את הדיבור הזה. בלדבר את הרי כן טובה. בקול רם אולי. בלב בטוח. כל סעיף הוא פסקה. ככה, שלושה, ארבעה, חמישה משפטים. לא ארוכים מדי. וגם לא קצרים מדי. ותכתבי את זה בדיוק כמו שאת אומרת. בלי לחשוב פעמיים. בלי לעצור למחוק. בלי לתקן את עצמך. בלי לחשוב על מילים. בלי לחשוב שזה לא מספיק טוב.

כשגמרת לדבר סעיף, תלחצי על אנטר ותעברי לדבר את הסעיף הבא, הפסקה הבאה.

הנה, יש לך משהו. כתבת את הבלתי אפשרי. תנשמי נשמה, תנשמי. ברגע שיש לך משהו, כבר יש לך עם מה לעבוד: נגר צריך חתיכת עץ. סנדלר צריך נעל. שף צריך תוכנית ריאליטי. כותב צריך תוכן. ופחמימות. ברגע שיש לך חומר, כבר חצית את התהום. מפה זה כבר תיקונים וקוסמטיקה.

כתיבה היא לא האמנות לסדר את המילים בסדר הנכון, אלא היכולת להקשיב לעצמך ולאפשר לעצמך להתבטא. לדחות את תהליך הביקורת לאחר כך. לדבר לעצמך. ולהקשיב.

אז תדברי. ותקשיבי. ותכתבי. ייצא לך נהדר. מבטיח.

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות