איך מביאים את הסתיו?

איך מביאים את הסתיו?

(כתבתי את זה פעם בסתיו. מקווה שזה רלוונטי. אבל עזבו, כן סתיו, לא סתיו – המסר פה תמיד עובד. סמכו עלי. ולא, אין פה לא מתחבאת פה שום סדנת כתיבה. רק טיפ כתיבה אחד חשוב. בעיקר אם אתם בני אדם.)

אתם יודעים, אם היינו בסבנטיז, אולי החצבים היו מתייצבים עכשיו לאורך כביש החוף. אמא היתה צועקת, “תראו, חצבים”, ואנחנו לא היינו מספיקים לראות אותם. חוץ מאחד, אולי. אחי הקטן היה מקבל בחילה, ואמא היתה מחלקת סוכריות חמוצות לכולם.

אבל היום, איפה יש לחצבים מקום להתייצב בכלל? ומי בכלל זוכר שפעם היינו לומדים על שלהי הקיץ, שחוה היתה שרה ש”המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם”? שיהורם גאון היה שר את השורה המצחיקה שלו בלהקת הנח”ל, “היי בובה מותק, בואי לרקוד!” ואריק היה מסיים “אלא הביטי ליל סתווי”?

איזה סתיו ואיזה בטיח, הא? איזה שלהי קיץ? על מה אני מדבר בכלל? ומי בכלל זוכר שפעם היה פה סתיו לפעמים?

פעם היה מקום לסתיו. פעם היה מקום למשהו אחר, פושר. לא חם מדי. לא קר מדי. פעם היינו בטוחים בעצמנו פחות. פעם היינו שואלים שאלות, ולא רק יודעים להשיב. אני מתרפק. ודאי שאני מתרפק. גם כי נחמד להיות ילד וגם כי נעים שהרוח מלטפת את הזיעה על הגב.

אבל לא הכל זה נוסטלגיה.

יש גם שיעור קטן לכאן ולעכשיו, לחום, לשריפות, לדרכים שעייפו מאימה ומדם:

בעולם החדש, המתוחכם והמהיר שלנו, אנחנו מסכימים או לא מסכימים, אנחנו מאשרים או חוסמים, אנחנו מחליקים את הפרופיל שמולנו ימינה או שמאלה (חוץ ממני. אני נשוי). הכל מהיר. הכל נחרץ וחותך וקוטע וקוטם. הכל מיידי. הכל עכשיו.

אין מחר. אין אחר כך. אין אולי. אין עוד יום. אין עוד דקה.

ובעולם כזה, הדעות שלנו קשות וחריפות וקיצוניות יותר. אנחנו מיד יודעים מי אשם ולמה ומה צריך לעשות. אלה השמאלנים שאשמים, או המתנחלים, הטבעונים, הקרניבורים, העירייה, הנהגים, הערבים, הקורקינטים, הישראלים החארות האלה.

חכו רגע. אל תענו. אל תכתבו. אל תגיבו. תתאפקו. אל תעלבו. אל תשיבו. אל תכעסו. אל תסלימו. תנשמו.

דמיינו ים, גלים. דמיינו סרטן חופר מחילה על החוף. דמיינו רוח מלטפת. כשהייתי ילד, היינו שומעים בבית את גל קוסטה, שאמא שלי קראה לה גאו קושטה. אמא היתה מתרגמת שורות מפורטוגזית, ככה, אאוט אוף דה בלו:  גל קוסטה היתה שרה Eu vi um menino correndo – ואמא היתה מתרגמת: “ראיתי ילד רץ!”

“איפה”. היינו עונים לה, מתגלגלים מצחוק. 

חכו רגע. אל תענו. קוסטה שרה יפה את המילים של קייטנו ולוזו שאמא שלי היתה מתרגמת לפני כל כך הרבה שנים: דמיינו שאתם רואים ילד רץ. דמיינו את הזמן משחק. הניחו רגל בנחל. השמש עדיין זורחת על הכביש שמעולם לא חצינו.

המילים שאנחנו כותבים נחרצות בלב ובנשמה. שלנו. של אחרים. חכו עוד רגע לפני שאתם חורתים אותן.

הביאו את הסתיו. רוח סתו עושה שירות יפה.  

צפריר

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות