המלחמה הנצחית במחסומי הכתיבה

המלחמה הנצחית במחסומי הכתיבה

מחסומי כתיבה הם יצורים שטניים.

(מתוך הספר כתיבה אפקטיבית)

ומה לעשות, הם פשוט שם. ועד שלא תעשו משהו בעניין, הם לא יילכו. ולא פעם, גם אם תעשו משהו בעניין הם יישארו שם, רק שהם יהיו טיפ טיפה יותר מתחשבים. עד הרגע המרושע הבא שלהם, שיחזור ממש-ממש בקרוב, שבו הם ישובו ויחסמו אתכם. אני כותב את המילים האלה בחרדה כי אני יודע שמחסומי הכתיבה שלי (ויש לי כל כך הרבה כאלה, שאפילו ספר לא יהיה ארוך דיו כדי לפרט את כולם) מתבוננים בי עכשיו במבט מתעניין ומרושע וקורצים זה לזה – ומחכים לרגע שבו הם יקפצו פנימה בחזרה וידרכו לי על האצבעות.

אז לפני שהם באים, החלטתי לשבת ולכתוב על כמה סיבות נפוצות במיוחד למחסומי הכתיבה שלכם. אולי זה יעזור לכם להתגבר עליהם, ואם לא, לפחות תדעו שאתם לא לבד.

יש לי יותר מדי מה לעשות

 נכון, יש לכם יותר מדי לעשות. זה אמיתי. התאגיד המודרני ייקח מכם את כל מה שיש לכם לתת, ואז ייקח עוד קצת. ועדיין, המייל שאתם צריכים לכתוב יושב על השולחן והוא חלק מהדברים שאתם צריכים לעשות, ולידו נערמות אט-אט הודעות כגון “מה עם המייל שהבטחת לכתוב”, “עד שתעביר את המייל אולי תעביר תקציר שלו”, “המייל עוד לא הגיע, שלח לי דחוף את השלושה-ארבעה משפטים העיקריים”. עוד עבודה!

אם יש לכם מזל, זה יעבור, והבוסית תגלה שמשה מהכספים כתב לפני שבועיים מייל דומה מאוד לזה שאתם צריכים לכתוב, או שהתקציר שלכם יהיה כל כך טוב שתקבלו הודעה בסגנון “שמע, שכח מהמייל! התקציר מעולה! המנכ”ל החליט לקדם אותך לתפקיד כותב התקצירים הראשי שלנו!” דברים מוזרים יותר כבר קרו.

אם אין לכם מזל תקבלו הודעה ש”תשמע, אנחנו מחכים חודשים למייל שהיית צריך לכתוב. בינתיים פיספסנו את הטיפול במשבר והחברה בקרשים. גש למשה מהכספים כדי לדון בתנאי הפרישה שלך”. מצד שני, אפשר להתעודד, אתם כבר לא צריכים לכתוב את המייל! וכבר אין לכם כל כך הרבה לעשות.

לא בא לי

אני אוהב את מחסום הכתיבה הזה, כי הוא כל כך אותנטי. כשאתה אומר שלא בא לך, אתה לא מבלבל את המוח, אתה לא משקר לעצמך. אתה אומר את האמת נכוחה. חביבי, אתה בחצי הדרך לפתרון (או ללשכת האבטלה), ועשית את זה פשוט וקצר, חד כאבחת סכין, כחץ שלוח. לא בא לך!

אם לא בא לכם, אל תרגישו רע עם עצמכם. זה קורה לכולם, וברוב הפעמים מתחבא מאחורי הלא בא לי שלכם מחסום כתיבה ממזר, ציני ומרושע, וסוחט את דמכם ואת החרדות שלכם ואת רגשי האשמה שלכם. בא לו שתסבלו ושתדממו, ואתם משחקים את המשחק.

אם לא בא לכם, אל תרדו על עצמכם יותר מדי. רק זיכרו שאתם עומדים מול אחד מהמרושעים במחסומי הכתיבה, ולכו לקרוא את הקטע על הפתרונות. ואם לא בא לכם לעיין, אני כבר לא יכול לעזור.

(עד שתגיעו לספר, רמז: תיכנסו ברב-רבו. יש מחסומים שצריך לשבור בכוח. לא בא לי הוא אחד כזה. תעשו כאילו אתם מתחילים משהו קטן, ולפני שהוא שם לב – אתם כבר מדלגים מעליו.)

אני רק קורא רגע את מה שכתבתי כדי לדעת איך להמשיך

אין לך מושג איך להמשיך, חביבי, אחרת לא היית קורא. אתה יודע מצוין מה כתבת. הרי אתה כתבת את זה! אתה חווה מחסום כתיבה. לפעמים הוא קטן ולפעמים הוא גדול. בדרך כלל הוא גדול. אם הוא קטן אז הוא מחסום גדול בתחפושת. תמשיך לכתוב! תתעלם מהשטן הזה.

אם לא הצלחת לעצור בעדך, ואתה שב וקורא מחדש, “רק כדי להיזכר ולדעת מאיפה להמשיך”, עשה לעצמך טובה, ורשום בצד את הנקודות שעולות לך תוך כדי קריאה, כי הן עולות ועולות, תוקפות גלים גלים, ואלה החומרים הכי טובים שלך: אלה התובנות המקוריות שלך על המשימה שעומדת לפניך, אלה הפנינים היצירתיות שהמעסיק שלך מחפש, זו התבונה החמקמקה הזאת שתמיד ידעת שיש לך, אבל שבה ונעלמה כל פעם שהיית צריך לשבת ולכתוב. 

וככה, תוך כדי שאתם קוראים, שימו לכם נקודות קטנות בצד. הנקודות הקטנות האלה יהיו הכלים הכי טובים שתשיגו אי-פעם נגד מחסומי כתיבה. קוראים להן ראשי פרקים.

אני פשוט חייב להתחיל משהו אחר עכשיו

אבא שלי, שהיה יהודי חכם במיוחד גם אם עתיר פגמים, אהב במיוחד להגיד לי “המתחיל במצווה, אומרים לו גמור”. ולמרות זאת, האיש מעולם לא הצליח לסיים את מה שהוא כותב. אם לא היו לו דד-ליינים להציל אותו (הוא היה עיתונאי ועורך, ואני מאשים אותו ברוב הצרות שלי), סביר להניח שהוא לא היה מגיש מאמר או כתבה מימיו.

אני מכיר לפחות שני סופרים שעבדו במקביל על שני ספרים, ולא הצליחו לסיים אף אחד מהם עד שהחליטו שהם מתכוונים לסיים אחד. ורק אחד. כשאני נתקע בהודעת מייל אחת אני מדלג להודעת מייל אחרת, בדרך כלל אחת מאלה שמחכות שם בתחתית הרשימה. ואז אני תקוע עם שתי הודעות שאני לא מצליח לכתוב.

כתיבה היא עסק לינארי להחריד. גם אם אתם מדלגים במעלה ובמורד המסמך שלכם, מהפתיחה לסיכום, מנקודה אחת לנקודה אחרת, ונזכרים מעת לעת במשהו חדש וכותבים אותו בצד, אפילו אז: אתם חייבים להשלים כל נקודה בנפרד. לעשות אותה מתחילתה ועד סופה, כדי לפנות מקום ותשומת לב לנקודה הבאה.

אז כשנורא נורא מדגדג לכם לענות על משהו אחר עכשיו, לכתוב עוד משהו, להספיק עוד מסמך אחד לפני זה הנוכחי, זיכרו שזה מחסום הכתיבה שלכם שזורק אתכם לשם, ושטקסטים פשוט לא מסיימים את עצמם כשאתם מדלגים ביניהם. תנשמו עמוק. תסתכלו למסמך שלכם בעיניים – אתם מוזמנים לקלל אותו, אני עושה את זה כל הזמן – וסיימו.

ועשו לעצמכם טובה, חבקו את הדד-ליינים שלכם. שימו אותם לעצמכם אם אפשר, ונסו ככל האפשר לא לדחות אותם. דד-ליין זה טוב. דד-ליין זה סוף אחד קטן, ולהרבה מאוד אנשים שאני מכיר – במיוחד עיתונאים וסטודנטים – דד-ליין הוא הישועה האחת שמצילה אותם מכל הדברים שהם לא מצליחים לסיים.

אני רק רוצה לספור מילים לרגע

אני סופר מילים. כלומר, אני משתמש בסופר המילים של מעבד התמלילים שלי. מסמן קטעים וסופר מילים. וכשאני מגלה שזה מה שעשיתי בחמש או עשר הדקות האחרונות, אני מבין שנתקלתי בעוד מחסום כתיבה, ומתחיל לקלל. יש לי קללות לכל מזג אוויר, לכל עונה ולכל אויבי ישראל, אבל את הקללות העסיסיות ומלאות הכוונה ביותר שלי אני שומר למחסומי הכתיבה שלי.

למה אנחנו סופרים מילים? אנחנו סופרים מילים כי אנחנו רוצים שייגמר כבר, או כי אנחנו רוצים לבדוק אם עשינו מספיק. האורך של המסמך לא מעיד על איכותו, רחוק מזה. המינגוויי כתב פעם סיפור בשש מילים. נכון שזו היתה התערבות, אבל זה בכל זאת היה יופי של סיפור. אני, קטון כשאהיה, זכיתי פעם בתחרות סיפור ב-140 תווים. קיבלתי עבורה הכי הרבה כסף למילה שאי-פעם אקבל. היו שם מעט מאוד מילים. לא זוכר כמה. לא ספרתי.

המסמך שלכם מוכן כשהוא מוכן. כשכיסיתם את הנקודות שבאתם לכסות. אם אתם כותבים מזכר ואם אתם כותבים תקציר מנהלים, סביר להניח שיבקשו מכם לכתוב פחות ולא יותר. אל תלכו למאבק עם מספר המילים שלכם, כי אתם עושים את זה במקום לכתוב. זה מוכן או שזה לא מוכן, וזה לא קשור למספר המילים. המסמך לא יהיה מוכן יותר ואתם לא תהיו מרוצים יותר כשיהיו בו יותר מילים.

סביר להניח שזה רק אומר שעוד לא סיימתם, ואם היקום צוחק על חשבונכם – ויש לו נטייה לעשות לי את זה מעת לעת – עוד תצטרכו למחוק בסוף לא מעט מהמילים האלה שאגרתם בכזו דקדקנות נומרית נואשת.

הניחו, אם כן, את המחשבונים ואת ספירת המילים במעבד התמלילים. אתם צריכים לחזור לכתוב.

אני לא מוצא את הקול שלי

אם אתה רוצה למצוא את הקול שלך, אתה חייב להתחיל לכתוב. אתה עלול לגלות אחרי חמש או עשר דקות, שעה, שבועיים או שנה, שאתה לא כותב בקול שלך, או שהקול שלך הוא לא מה שחשבת שהוא יהיה. אבל בכל מקרה, הקול היחיד שדפים לבנים ומסמכי וורד ריקים יודעים להפיק, הוא זה שבתוך הראש שלך, שצועק “עוד לא כתבת כלום! אתה לא יכול לעשות את זה!”

מסמכים ריקים הם המקום שאליו מתנקז כל הרוע האנושי, והם שם כדי ללעוג לנו. הדרך היחידה להתמודד עם הרשע הזה היא למלא את המסמך הזה. במילה, בשורה, במשפט, בפיסקה. הם משתתקים באורח פלא, ואיתם באה שלווה מופלאה וסיפוק נדיר, שהדרך היחידה למחוק אותו היא לפתוח מסמך חדש.
יש המשך אופטימי לקטע הזה. פתחו את כתיבה אפקטיבית ותמשיכו בעצמם. בסוף תנצחו. אני בטוח.

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות