אתה מתחיל הכי מהר שלך ואז לאט לאט מאבד את ההכרה

אתה מתחיל הכי מהר שלך ואז לאט לאט מאבד את ההכרה

(זה נראה כמו פוסט על שחייה, אבל הוא לא באמת על שחייה.)

(טוב, אולי גם וגם.)

“איפה פה זה המסלול של הלאט?” אני שואל את המאמן.

“תגיד, למה באת דווקא לאימון הזה?” הוא עונה לי בשאלה. אני מכניס את הבטן חזק חזק, נושם מהאוזניים ונראה שמנמן. לא ממש ממש שמן. טוביה צפיר כזה. מקסימום רפי גינת. מה אני אגיד לו? שבאתי כי עכשיו אשתי חזרה מחדר כושר, הילד חזר מצו ראשון והעזתי רק בשמונה בערב לקום מהעבודה?

או שאני צריך להגיד לו שבאתי עכשיו כי הבחורה מהמכירות אמרה שבאימונים שלו יש “אנרגיות מטורפות”. זה קטע כזה של אנשי מכירות בביזנס של הכושר. אני לא מרגיש “אנרגיות מטורפות” כשאני שוחה. בטח לא באימוני היפוקסיה. “אנרגיות מטורפות” זה בהופעה של ברוס ספרינגסטין. והוא אולי מאמן מאמן, אבל ברוס ספרינגסטין הוא לא. “אנרגיה מטורפת” זה כנראה על שם האווילות שגורמת לבן אדם שמן בן 46, דווקא נבון למדי, לצאת כל ערב שני מהבית כדי לשחות.

מאמן במים

או שאני צריך להגיד לו שבאתר כתוב “מאמן במים”. שזה קצת כמו “!man overboard” עם זה אני דווקא יכול להזדהות. איזו תחושת חירום שמשהו רע הולך לקרות. “מאמן במים” קאטלק. זה כתוב באתר כאילו זה, אנא עארף, ערב טעימות של בירות בוטיק.

“תן לי בבקשה סביח בפיתה ושתי מאמן במים”.

כן, שתי. מה תעשו לי?

אבל אני מתאפק ושותק. “שמנמן וסימפטי”, אני מסנן לעצמי. “תהיה שמנמן וסימפטי ואל תספר את הבדיחות המטופשות שלך. מה מסובך?”

בסוף הוא שואל אותי אם אני יכול לשחות 100 כפול 5 ולצאת כל 1.45 שניות.

“אין מצב בעולם,” אני מנסה להגיד לו, אבל יוצא לי “בטח!”

כושיליראבק.

המסלול של הממש ממש לאט

הוא מסתכל עלי בחשדנות ושולח אותי למסלול שבו שוחות שתי ילדות בנות שש ואבא שלהן, קטוע שתי ידיים ורגל.

שור אינאף, אני יוצא לחימום הזה של ה-5X100. אחרי המאייה הרביעית, הגג של הבריכה מסתובב ואנשים נראים לי בצבע סגול. חוץ מזה הכל כרגיל. האימון מתרכז בסגנון בגב. הוא מסביר איך לשחות חכם ואקונומי. אני מתרכז בלשאול את אחת הילדות איך לצוף.

אחרי זה אני לא זוכר בדיוק מה קרה. היו עוד ועוד תרגילים. וכל מסלול קיבל כמות אחרת. המהירים שוחים 300, הבינוניים 250, האיטיים 200, ו”צפריר, אתה תצא מהמים ותלך ברגל עד הקצה ובחזרה. ואל תשכח לשתות הרבה מים”. ככה.

עוד 100 ועוד 200 ועוד 100 ועוד 200, עם סנפירים, בלי סנפירים, עם כפות, בלי כפיות. כמו הסרט הזה, נו אתם מכירים, “אתה מתחיל הכי חזק שלך ואז לאט לאט מתעורר בטיפול נמרץ”. ואני שוחה ושוחה, והילדות צועקות ומעודדות אותי. וקוראות לפרמדיק.

12 שניות

בסוף עשו מדידות של 200 מטר גב. אותי זה הצחיק. הייתי אחרי 2.5 ק”מ בקצב שלא ידעתי שאני יכול ולא כל כך זכרתי איך חוזרים מפה הביתה. וממש לא יכולתי לשחות 200 גב. זה שלא נתפסו לי השוקיים היה נס בלתי חוזר.

או שאשכרה היה שם מאמן שידע מה הוא עושה.

“אתה לא גב. אתה 200 חתירה”, אמר לי המאמן. “ואל תשכח את יד שמאל, יותר עמוק בתוך המים, יותר מתיחה. כמו שהראיתי לך לפני רגע.”

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מה שאני זכרתי מלפני רגע זה את הרכות המנחמת של הקרקעית של הבריכה; את השכחה והשלווה שבאה כשאתה מפסיק להיאבק. נכנע. אז לא ננשום יותר.

שחיתי. גמור. סיימתי ב-3.22, שזה איזה חצי דקה אחרי השחיין האיטי ביותר בקבוצה. ששחה גב. עם מגש פיצה בכל יד.

אבל 3.22 זה 12 שניות יותר מהר מלפני חודשיים.

אל תהיו הכי טובים

עכשיו זה החלק החשוב:

האמת שידעתי שזה לא בשבילי. כשהגעתי איתן אורבך היה במים. נו באמת. הבן אדם שחה בגמר אולימפי. אני שחיין סביר, אבל אף פעם לא הייתי טוב. ואיתן אורבך במים.

נו באמת.

מצד שני ידעתי מיד שזה בשבילי. ספורט יותר קל לי מהחיים האמיתיים. אני לא מפחד.

בגיל 11 הלכתי לשחק עם שחקני קבוצת הילדים של הפועל באר שבע בכדורגל. לא הייתי ברמה שלהם, אבל ידעתי שאימונים איתם יהפכו אותי לשחקן הרבה יותר טוב. בגיל 17 שיחקתי בקבוצה הרביעית של אליצור נתניה בכדורסל. יום אחד באימון קראו לי לשמור על ווילי סימס. זה היה מצחיק נורא. באמת.

שבוע אחר כך הצלחתי להטביע.

אז נכנסתי למים אחרי איתן אורבך, עם השמנמנות והכל. כדאי לי. ונזכרתי שקראתי את זה ממש השבוע: אם אתה הכי טוב במה שאתה עושה, אתה אולי יכול להישמע נורא מרוצה מעצמך, אבל ממי? ממי תלמד?

שבת שלום.

#לב

#תחתתפוס

והמלצה חמה על שחייה בעולם המים. רק תכתבו צוואה קודם.

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות