אנשים מבלבלים חיים עם רזומה. הם שומעים על חיים עתירי השגים והצלחות, ומבלבלים אותם עם חיים של אושר ושמחה. הם רואים תמונות יפות בפייסבוק ואינסטגרם, וחושבים שהם רואים אושר. מה שהם רואים בדרך כלל, זה את מה שאנחנו חושבים עליו כאושר.
אחד הביטויים החינניים והעצובים ביותר של הבלבול בין רזומה לחיים, הוא מה שאנחנו עושים עם מצלמות הטלפון שלנו: מילא המנות היפות שאנחנו מעלים לאינסטגרם, אבל תחשבו על האנשים שמגיעים לפגוש את הגיבור שלהם, הכוכב שהם תמיד חלמו לפגוש – ובמקום לדבר אתו, ללחוץ לו את היד, לחבק אותו – מצלמים אותו או מצלמים איתו. מה בעצם הם אומרים? אני מעדיף את הזיכרון על פני החווייה. אני מעדיף את היעוד על פני ההווייה. אני מעדיף את התעודה על פני הלימודים.
כשאתם פוגשים חבר או מכר או מישהו חדש. כשאתם רואים אותם בטלוויזיה עם הבגדים היפים שלהם והשיער המוקפד והקוביות בבטן, נסו להסתכל פנימה. תחשבו רגע כמה עבודה, כמה מאמץ, כמה התמדה לקחו אותם לשם, והאם היה להם זמן לחוות את החיים דרך העדשה בדרך.
מה תזכרו כשתהיו זקנים? את התמונות שצילמתם או את הטעם? את החיבוק? את החיוך? יש לי הרגשה שאף אחד לא מתגעגע לתמונות. שאף אחד לא מוקיר ברגעים האחרונים עוד דיפלומה.
אבל מה אני מבין? בטח ממש עכשיו מישהו מרים סטרט-אפ חדש של סלפי מוות לקשישים.
