כמה רעיונות על איך להתמודד עם מחסומי כתיבה

בחודש ספטמבר משהו בפנים קצת נשבר לי. אני לא יודע אם ראו את זה מבחוץ. לא בטוח שאפילו אני ראיתי, אבל משהו נשבר. בטוח.

תחשבו על התחרות. על המכרז הגדול שיש בו מנצחים בודדים שזוכים בתשומת הלב שלנו על המסך שלנו. תחשבו כמה אפקטיביים אתם צריכים להיות כדי שהאישיות הכובשת שלכם, שעולה מתוך הטקסט האפקטיבי שלכם, תזכה בתשומת הלב של הקוראים שלכם.

אתמול ראיתי נס: 12 אנשים שהגיעו בתשע בבוקר בלי לדעת הרבה על כתיבה. בעשר הם היו שקועים בתוך המקלדות. באחת בצהריים התפזרנו, מחוזקים ב-12 מאמרים מוכנים עבור מחלקות השיווק והדיגיטל של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בישראל.

“אני רוצה לעשות פרויקטים של תוכן, אבל לא לעשות פייסבוק לעסקים. מצד שני, לפעמים אני עושה פייסבוק לעסקים ויוצא מדהים. ואני רוצה עסקים יציבים שיודעים מה הם רוצים, למרות שראית את הפרויקט שעשיתי בחודש שעבר עם מישהו שלא ידע כלום על אינטרנט, ובכל זאת יצא לנו פרויקט נהדר.
בקיצור, אני לא יודעת מה לכתוב באתר שלי. לא יודעת להגדיר מה אני עושה בדיוק,” היא סיכמה בעגמומיות.

לא כל הטעויות בעברית הן אסון. אתר עסקי לא חייב להיות שלוחה של האקדמיה ללשון, אבל כדאי לזכור: פוצים זקנים קונים ממי שכותב כמו שצריך, וגם פוצים צעירים שונאים שגיאות בעברית.

חדקרן צבעוני קטלני אחד רצה לחצות את הנחל אבל לא ידע לשחות. “מה אעשה”, חשב בקטלנות, ופתאום עלתה מהנהר צפרדע, כמו ונוס מתוך המים. בעצם, לא כמו ונוס, כמו צפרדע.

ללמד קבוצה מקצועית לכתוב טוב יותר זה עסק מורכב ומשתנה. ועדיין, יש דבר אחד שתמיד חסר. מבכיר המנהלים ועד אחרון נציגי השטח: חסרות להם נקודות.

כרגע קראתי בפייסבוק פוסט חדש:
“גורי פגינז ראש אריה מושלמים”.

ומתחת ענה מישהו, בתגובות:
“כמה גור?”

לא ממציא. נשבע לכם. הכל מעשה שהיה באמת.

הכשרות מקצועיות הן קצת כמו מתנות לחתונה. כולם רוצים לקבל את הסרוויס מכסף. רוצים כלים. רוצים לקבל מהמרצים שלהם כאן ועכשיו כלים אפקטיביים שיעזרו להם לעשות את העבודה שלהם בקלות. וזה מצחיק, כי אם באמת היו כלים לכל דבר בעולם, כולנו כבר היינו מזמן מיליארדרים עם קוביות בבטן.

כשיובל נוח הררי יישב לכתוב את ספרו הבא, “ההיסטוריה השלמה והמוחלטת של ההפרעות”, הוא יקדיש את הפתיחה, המבוא, החלק הראשון, הסיום, האפילוג ועמוד התודות לפייסבוק. אני אומר לכם, זה פשוט בלתי נתפס העניין הזה.

מכירים את הסיפור על הצפרדע והעקרב? זה הולך ככה, העקרב רוצה לחצות את הנהר אבל לא יודע לשחות. אז הוא מבקש מהצפרדע להעביר אותו לצד השני. הצפרדע שומעת אותו, מסתכלת עליו רגע ובסוף אומרת לו, “זיבי אני משתתפת עוד פעם בסיפור הזה. רוצה טיפ? תמצא עבודה אחרת כי גם אתה טובע בסוף.”

הרעיון הוא להכניס לתוך כל אחד מהנושאים את תחום העיסוק שלכם או את הנושא שאתם רוצים לקדם.

ביום חמישי האחרון שוב נזכרתי שהמכשול הכי קשה והכי גבוה בכתיבה של מאמר או פוסט, הוא ההחלטה על מה בדיוק לכתוב.

בעולם החדש אין מחר. אין אחר כך. אין אולי. אין עוד יום. אין עוד דקה. המילים שאנחנו כותבים נחרצות בלב ובנשמה.

כיצד באמת נלחמים בחסמי הכתיבה שלנו? מחסומי כתיבה הם יצורים שטניים. ומה לעשות, הם פשוט שם.

קצר הוא נחרץ. הוא יעיל. הוא אפקטיבי, לא עלינו. וארוך? ארוך הוא פחות. הרי ככל שנוספות ונכתבות עוד ועוד שורות, כך מאבד הכותב עוד ועוד קוראים. וזה לא מועיל כלל. אבל עדיין, הארוך דורש מהקורא יותר. יותר תשומת לב. יותר קוגניציה. יותר הרהור על פשר הברבור. וכך הוא גם ניטע יותר עמוק. וגם מניב יותר פירות.

לכולם קשה להפגין עצב בחוץ, אבל לעצמאים פשוט אסור: זה רע ללקוחות, זה רע לספקים, לעובדים, לשותפים. אבל לא כדאי לוותר על העצב שלכם.

היום הוא זמן טוב להגיד כמה מילים על ניוזלטרים, ובפרט על הניוזלטרים שאני אוהב. אז יאללה, קדימה.

רבים מקוראיי לא מצליחים להירדם, כי לילה לילה, לפני שהם מכבים את האור, הם שואלים את עצמם: איך צפריר כותב כזה ניוזלטר פצצה? איך, למען השם? איך עושים את זה? איך מגיעים לאחוזי פתיחה מרהיבים? איך משמרים את החשק של הקורא לאורך כל הזמן הזה? איך לא עולים לו על העצבים. ואם עולים – איך יורדים?

כשהייתי קטן קטן, ככה, בגודל של קבוק, ניגשה אלי מורה לעברית ואמרה לי, “צפריר, הכתיבה היא עיסוק נשגב. לא כל אחד יכול לכתוב. צריך אדם שיהיו לו כישרון, ניסיון, התמדה ואולקוס, אחרת חבל לו לנסות.”

נעצתי בה מבט מלא הערצה, ועניתי: “זיבי”.

לכולם יש שגיאות בכתיבה. מי שמתעניין מסתדר איתן. מי שמחויב מנקה אותן. אפשר לא להקפיד, זה גם לא בהכרח נורא.
אבל אחר כך לא צריך להתפלא שהשארתם רושם מוגבל, שהפסדתם את הפרויקט, שדעתכם כבר פחות חשובה ללקוח או לשותפים, שעמוד הנחיתה שלכם לא מוכר. ככה זה כשאנחנו לא מחויבים. אנשים שמים לב.

לפעמים יוצא לי הג’יני שאומר שמי בכלל צריך לכתוב היטב בעבודה, ארגונים ואנשים לא צריכים את זה!
אחרי שאני מתמוטט קצת ויורד על כל הפחמימות בבית, אני מתאפס ונזכר. בטח שאנחנו צריכים כתיבה אפקטיבית.
אלו הסיבות:

האם שמים נקודה בתוך הסוגריים כשנגמר משפט? אביטל שואלת: שמים נקודה בתוך הסוגריים כשנגמר משפט? סחבק עונה: התשובה לזה מורכבת. והבעיה היא לא רק בסוגריים, אלא גם עם מירכאות. בעצם,

כתיבה אפטקיבית 934.0 וגם מילים ראשונות על תכתוב תרוויח, הספר החדש שלי. הנה טריק של כתיבה יפה. שומעים? זה הולך ממש ככה: אומרים משהו, ואז מתעכבים עליו עוד רגע. הנה

בואו נשים את זה על השולחן: יש סיכוי סביר שצ’ארלס דרווין דיבר שטויות שאינלתאר. תחשבו רגע על כל החיות בהיסטוריה: דינוזאורים, ממוטות, טיגריס שן חרב, דולפין אוזן בלטה, מרמיטות, שימפנזים,

“אין לך אדם שעף על עצמו יותר מאנשים שמצטטים את עצמם”. (צפריר בשן) (10.1.2019) בפעם הקודמת שהייתי בברלין, לפני שמונה חודשים, כתבתי לעצמי כמה משפטים טובים. הגעתי לכאן היום שוב

“הילה מכורה, התמכרות קשה לכלה מאיסטנבול. “לפחות שעתיים ביום על הספה עם גלידונית, דוריטוס ושמיכה. בחודש שעבר, ביום הגשם הראשון, צפתה בפרק אחד ומשם הכל התדרדר. נכון לפרק 57 היא

(דברים שאמרתי באירוע רגע אחד המילה הכתובה בעיריית תל אביב) ההתכוננות לרגע הזה שבו אני עולה ומדבר על מורקמי נכשלה כישלון מוחלט. או לפחות כישלון מסוים. אם זה היה טקסט

(אם אתם שואלים את עצמכם מה הפוסט על ברוס ספרינגסטין בברודוויי עושה פה באתר על כתיבה, אז שכחתם שהסברתי כבר: החיים הם שיעור כתיבה. חוץ מזה, זה הבלוג שלי. וככה

מכירים את הסיפור על הצפרדע והעקרב? זה הולך ככה, העקרב רוצה לחצות את הנהר אבל לא יודע לשחות. אז הוא מבקש מהצפרדע להעביר אותו לצד השני. הצפרדע שומעת אותו, מסתכלת

היום, אני מתחיל בתוכן שיווקי: הכי בעולם אני שונא לכתוב תוכן שיווקי על עצמי. באלוהים, החרא הזה נשמע כל כך בנאלי ורפטטיבי: “הצביעו סחבק, כי רק סחבק יכול!”, “סחבק יביא

יש לי אמת מביכה לספר: לפעמים אני צופה בתוכניות בישול עם הבת שלי. אני יודע, אני לא נראה כזה. ובאמת, אם זה היה תלוי בי, זה לא היה קורה. הייתי

הנטייה שלנו להגיד מה אנחנו לא מושרשת עמוק עמוק בדרך שבה אנחנו ממצבים את עצמנו היום. אני שומע כמה פעמים בחודש את המשפט: “אני לא כמו”. וגם אני סובל מהבעיה

הבוקר קרה לי דבר מה. אני חושב “הבוקר”, אבל בלב שלי יוצא “בערב” (כשאמרה לי נערתי). ככה אני. החיים מדלגים אותי משיר לשיר. כשחזרתי מהריצה הבוקר חשבתי על “כתינוק מזמר

תכף, ממש אוטוטו, אגמור לקרוא את הספר עם השם המטריד SuperHuman by habit: a guide to becoming the best version of yourself, one tiny habit at a time , שכתב מישהו שקורא

נו תמחוק אותי כבר יה בן של רחב הזונה. נפגעתי מהתוכן. משעמםםםם! תזמון המשלוח מאוד לא נוח. ציפיתי למיליים בסגנון אחר, יותר על טקטיקה של כתיבה, פחות על אסטרטגיה של

אחרי 15 ק”מ של ריצת  שטח בצפון רמת הגולן בטמפרטורה ממוצעת של עשרים מעלות והתלבטות האם אני בגן עדן או בגיהנום, נפל לי האסימון: רמת הגולן היא לא מקום, לא

שגיאות בעברית זה יופי של דבר. הן נותנות לנו הזדמנות בלתי חוזרת להרים את האף על אנשים אחרים. ובאמת מכל הדברים שהבן אדם יכול ליהנות מהם, מעטים נעימים יותר מלהרים

בזמן האחרון אני מבצע ניסוי קצר בבני אדם. שאלת המחקר היא האם אדם יכול לקום כל בוקר בחמש, ועדיין להישאר טיפוס יצרני, סימפטי ועוד כהנה סופרלטיבים פוזיטיביים. והיות שהתקשיתי למצוא

תגידו, יש מצב שאתם מוכרים בגדי ים? גלשנים? צעצועי פלסטיק לחוף הים? אם כן, הדיוור הזה לא בשבילכם. כלומר, אתם יכולים לקרוא אותו. כדאי לכם. הוא פצצה של דיוור. אם

כמה אפשר לדבר על כתיבה? במיוחד כשאתה לא באמת בטוח כל הזמן בהכל. אני קורא חומרים שיווקיים של חברות, של ארגונים. אני כותב חומרים כאלה. ולא תמיד אני אוהב את

איך מזהים כתיבה שיווקית טובה? אם יש דבר אחד שאתם רוצים שיהיה בכתיבה השיווקית שלכם, זה אופי. ויש סימן אחד חזק וטוב לכך שלכתיבה שלכם יש אופי: מישהו מתעצבן. זה

השבוע ישבתי עם מכר וסיפרתי לו על עצמי. שעה וחצי אכלתי לו את הראש. סיפרתי לו איזה ילד נהדר הייתי, איזה חייל מקסים הייתי, איזה איש מקצוע מופתי אנוכי ואיזה

תיכף נדבר על איך לכתוב טוב, אבל קודם תארו לעצמכם. (וכן, צריך להגיד “איך לכתוב היטב”. גט אובר יורסלבס. ותארו לעצמכם.) תארו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב, וככה אאוט אוף דה

למי אתם כותבים בעצם את התוכן שלכם? מי האנשים האלה? בני כמה הם? איזו השכלה יש להם? כמה אינטליגנציה? מה הם אוהבים ומה מעצבן אותם? ובכן, גם לי וגם לכם

בשבוע שעבר, אברום-איגנציו ספורטה חיפש מעצב בפייסבוק. הוא קיבל המון המלצות, אחת מהן היתה על מכרה שלי, בחורה מוכשרת שקוראים לה קלואי צובים. הם דיברו קצת, הוא הסתכל לה בתיק

הבוקר, גם הבוקר, ראיתי מנהלת שיווק ששואלת בקבוצת אנשי שיווק למה היא לא מקבלת חשיפה בפייסבוק. עם לינק לבלוג שלה, בלי לינק לבלוג שלה, בעמוד הפרטי, בעמוד העסקי – למה

השבוע הורדתי pdf של איש שיווק, עם הבטחה ליותר מ-100 כותרות לטקסטים שיווקיים. עלעלתי טיפה. דברים כאלה צריך לכתוב ממש נהדר כדי שאעשה יותר מזה. אז עלעלתי. קראתי שם 20

“תגיד,” שואלים אותי לפעמים, “איך אתה מצליח לכתוב כל יום? איפה אתה מוצא את המוזה”. “במזווה”, אני עונה. “ליד הממרח אנשובי”. ועכשיו ברצינות, דווקא בגלל שהצלחתי לפספס כמה ימי כתיבה

מה לא תעשו גם היום? אולי לא תפסיקו לעשן. או שלא תתחילו לרוץ. או שלא תכתבו את הצעת המחיר. אולי לא תרימו את הטלפון שאתם חייבים לעשות כבר מי יודע

הבוקר דופק לי מישהו בדלת. אני פותח, עומד שם גמד. עם שלייקס ופפיון. ומבטא יקי, ושואל אותי, “אתה דין טוויטו?” “לא, אני צפריר בשן”. “אה, יופי. יש לי דוח מהמשטרה

לפני שבועיים כתבנו, תלמידה שלי ואני, את אתר האינטרנט שלה. יצא משהו משהו. ללקק את האצבעות. באמת, אתר בונבוניירה, כזה שמשאיר אתכם עם “וואלה!” ו”גם אני רוצה אחד” על המוצר

היי חברים! אני צריך את עזרתכם. אין לי עבודה! בשיט! אני מתכוון, אין לי חמש שקל לקפה בקופיקס. אין לי שתי שקל למגיה. בקיצור, אנשים, אני צריך עזרה בהתארגנות על

אומרים שצריך להתחיל פוסט (וסדנה) בדינמיות ואנרגטיות מתפרצת. אז אומרים. בואו ננוח רגע לפני שמתחילים. כל הזמן אנרגיה ודינמיות. מה רע בלשבת בצילו של אקליפטוס? רציתי לכתוב ברוש, אבל כמה

כתבתי כבר על העובדה שעצמאים צריכים להמציא את עצם כל פעם מחדש כדי להמשיך לחדש ולעניין, להביא לקוחות חדשים וישנים ולהביא ערך חדש לשולחן. מה שנשמט לי אז מהפוסט הוא

איזה יופי זה להיראות טוב, הא? איזה כיף. שהעור שלך מתוח פיקס פוקס, הפנים שלך סימטריים כמו בז’ורנל, הגוף שלך חזק ומהודק. איזה אושר, הא? הלוואי עלי. שכולם יראו אותי

עורכים ומשכתבים הם אנשים שלוקחים טקסטים ומשפרים אותם. פעם היו כאלה בעיתונים, והם דאגו שהטקסטים האיומים ברובם ששלחו הכתבים יהפכו למשהו שנעים ונוח לקרוא. היום יש פחות, כי העיתונות מתה

השבוע הלכתי למוזיאון. באלוהים, אני שונא ללכת למוזיאון. יום אחד אני אעשה את הרשימה של הדברים שאני לא אוהב לעשות, ובטוח שמהמוזיאון ייכנס לשם. אין מצב שלא. למוזיאונים יש יכולת

מה העניינים? אני כותב את הדיוור הזה על המטוס בדרך חזרה הביתה. קשה הדרך חזרה, אבל יש שם אישה שלי וילדים שלי. וגם אתכם. אז קשה, אבל לא קשה מדי.

למה הוא כן ואני לא? למה היא מוכרת למאות לקוחות ואני תקועה? למה הוא ממלא הרצאות ואני פה מקושש ארבעה משתתפים לסדנה? למה? האמת היא שאין לכם מושג שהוא כן

אולי זה כי שוב אחרי החגים וכל העבודה היא כאן ועכשיו ולחוצה ודחופה. אני שוב נתקל בעצב. הרבה עצב מהרבה דרגות. כזה שעובר פה לרגע וכזה שתמיד פה. כזה שמעקצץ

אני רוצה לדבר על עצמי. אתה רוצה לשמוע על עצמך. זה הקונפליקט הבסיסי ביותר בשיווק. זה גם הפער הבסיסי ביותר ביחסים בין בני אדם. ה”ואהבת לרעך כמוך” הזה, זה לא סתם

הפוסט הזה מתחיל אי שם בצפון צפון צפון מזרח פולין: כבר כתבתי פה בבלוג פעם אחת על פרשביז. אף אחד לא קרא את הפוסט ההוא. אבל זה בסדר. אני לא

שטחתי פה בעבר את הגישה שלי לגבי האבולוציה של פליטי שוק העבודה. על העזיבה של החיק הלא חמים והלא בטוח של השכיר והמעבר לעולם המסחרר של העצמאי. על ההתפתחות של

הרגע סיימתי פגישה עם מישהי שאמרה לי על תיאור המוצר שלה, “זה נשמע לי פשוט מדי, מדובר מדי, זה לא מספיק שיווקי”. ובאותה נשימה היא גם ביקשה “משהו שאני לא

אבא גדול יצא לאורנים קטן, וחזר אבא קטן מאורנים גדול. הלך עם ידיעה שלמה שהוא הולך אל מותו, ושב עם הבנה שלמה שמת הוא לא. וגם שלם אינו. בבית אומרים

כשהייתי חייל, הדכדוך של יום ראשון היה פיזי לגמרי. יכולתי ממש להחזיק אותו. להוציא אותו מהתיק ולמרר לעצמי את החיים. כל כך מוחלט הוא היה. הוא גם בא בעטיפה של

לפעמים אפשר לפגוש מפגנים נהדרים לחוסר מודעות אנושית. הנה, ביציאה מבניין משרדים, עברתי בשירותים וגיליתי אדם שמטפח את הישבן שלו (עד הטפח האחרון), אבל לוקה במידת מה בכל הנוגע לאכפתיות

תגידו רגע, גרב זה זכר או נקבה? ואיך צריך להגיד, עורך לשון או עורך לשוני? ומה עדיף לכתוב, מקף מפריד או קו מפריד? ובעצם, בחזרה לגרב, מתחת לגימל, זה סגול או צירה?

לא יודע איפה קראתי בזמן האחרון על הבלוף של ה”כלים”. על זה שכולם רוצים לקבל מהמרצים שלהם כאן ועכשיו כלים אפקטיביים שיעזרו להם לעשות את העבודה שלהם בקלות, ושזה לא

אתמול ניסיתי לשפר את ה-SEO של פוסט שכתבתי. “אני צריך שיותר אנשים ימצאו אותו בגוגל”, חשבתי באוטומט, והתחלתי לעשות את מה שאני עושה כל יום: חיפשתי מילת מפתח, בדקתי אם

גם אתם מרגישים קצת מחוץ לקונטקסט בתקופות החגים? מה קורה עכשיו? זה חג? זה לא חג? מתי מברכים? מתי הצפירה? מתי כבר תעבור הצרבת הזאת? עכשיו, תפקחו את העיניים, תסתכלו

אהלן, לפני הכל, לא עובד עליכם. זה ברצינות הפוסט הזה, למרות ש-1 באפריל. לעניין: אנחנו לא בטוחים. אנחנו לא יודעים. אני לא יודע אם קודם להכין לוגו או להתחיל לפנות

אתמול קרה לי משהו שלא קורה לי בדרך כלל: לא ידעתי על מה לכתוב. לא היה לי כלום. אז עשיתי את מה שכל אדם בר דעת עושה כשהוא לא יודע

קרה לכם שעמדתם בפקק ביציאה או כניסה לכביש, ומישהו חתך את התור ונכנס לפני כולם? איזה חרא בן אדם, הא? קרה לכם שנורא מיהרתם לרופא של הילדה, למורה של הילד,

לפני כמה שנים, איש אחד, נורא נורא מפורסם, החליט שהוא רוצה לעזור לי. ככה סתם. לא ביקשתי, לא תחננתי, לא הרמתי טלפון. כלום. מצאתי חן בעיניו בטוויטר – והוא החליט שהוא עוזר

יצא לכם לראות טין אייג’ר מאוהב בזמן האחרון? לא מראה מלבב. אנחנו מדברים על מכונת ייצור הורמונים עם מוח *כזה* קטן, שעסוקה (כן, בעצם זו טין אייג’רית שאני מדבר עליה