כתיבת אפקטיבית » בלוג

בחודש ספטמבר משהו בפנים קצת נשבר לי. אני לא יודע אם ראו את זה מבחוץ. לא בטוח שאפילו אני ראיתי, אבל משהו נשבר. בטוח.

תחשבו על התחרות. על המכרז הגדול שיש בו מנצחים בודדים שזוכים בתשומת הלב שלנו על המסך שלנו. תחשבו כמה אפקטיביים אתם צריכים להיות כדי שהאישיות הכובשת שלכם, שעולה מתוך הטקסט האפקטיבי שלכם, תזכה בתשומת הלב של הקוראים שלכם.

אתמול ראיתי נס: 12 אנשים שהגיעו בתשע בבוקר בלי לדעת הרבה על כתיבה. בעשר הם היו שקועים בתוך המקלדות. באחת בצהריים התפזרנו, מחוזקים ב-12 מאמרים מוכנים עבור מחלקות השיווק והדיגיטל של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בישראל.

“אני רוצה לעשות פרויקטים של תוכן, אבל לא לעשות פייסבוק לעסקים. מצד שני, לפעמים אני עושה פייסבוק לעסקים ויוצא מדהים. ואני רוצה עסקים יציבים שיודעים מה הם רוצים, למרות שראית את הפרויקט שעשיתי בחודש שעבר עם מישהו שלא ידע כלום על אינטרנט, ובכל זאת יצא לנו פרויקט נהדר.
בקיצור, אני לא יודעת מה לכתוב באתר שלי. לא יודעת להגדיר מה אני עושה בדיוק,” היא סיכמה בעגמומיות.

לא כל הטעויות בעברית הן אסון. אתר עסקי לא חייב להיות שלוחה של האקדמיה ללשון, אבל כדאי לזכור: פוצים זקנים קונים ממי שכותב כמו שצריך, וגם פוצים צעירים שונאים שגיאות בעברית.

חדקרן צבעוני קטלני אחד רצה לחצות את הנחל אבל לא ידע לשחות. “מה אעשה”, חשב בקטלנות, ופתאום עלתה מהנהר צפרדע, כמו ונוס מתוך המים. בעצם, לא כמו ונוס, כמו צפרדע.

ללמד קבוצה מקצועית לכתוב טוב יותר זה עסק מורכב ומשתנה. ועדיין, יש דבר אחד שתמיד חסר. מבכיר המנהלים ועד אחרון נציגי השטח: חסרות להם נקודות.

כרגע קראתי בפייסבוק פוסט חדש:
“גורי פגינז ראש אריה מושלמים”.
ומתחת ענה מישהו, בתגובות:
“כמה גור?”
לא ממציא. נשבע לכם. הכל מעשה שהיה באמת.

הכשרות מקצועיות הן קצת כמו מתנות לחתונה. כולם רוצים לקבל את הסרוויס מכסף. רוצים כלים. רוצים לקבל מהמרצים שלהם כאן ועכשיו כלים אפקטיביים שיעזרו להם לעשות את העבודה שלהם בקלות. וזה מצחיק, כי אם באמת היו כלים לכל דבר בעולם, כולנו כבר היינו מזמן מיליארדרים עם קוביות בבטן.

אהלן אהלן, לפני הטיפים, רוצים תוכן נהדר? נו, בואו. ועכשיו, הנה: כתבו קצר. ברשתות, בוואטסאפ, בדיוורים, גט טו דה פוינט. הסבר אחד קצר עדיף על שלושה ארוכים. כתבו ארוך. בבלוג

רשימות תפוצה ימשיכו להיות הכלי הכי יעיל והכי כלכלי לעסקים לתקשר באופן אפקטיבי ללקוחות שלהם, ולשווק להם בעלויות הנמוכות ביותר. אז איך מתחילים?

כשיובל נוח הררי יישב לכתוב את ספרו הבא, “ההיסטוריה השלמה והמוחלטת של ההפרעות”, הוא יקדיש את הפתיחה, המבוא, החלק הראשון, הסיום, האפילוג ועמוד התודות לפייסבוק. אני אומר לכם, זה פשוט בלתי נתפס העניין הזה.

מכירים את הסיפור על הצפרדע והעקרב? זה הולך ככה, העקרב רוצה לחצות את הנהר אבל לא יודע לשחות. אז הוא מבקש מהצפרדע להעביר אותו לצד השני. הצפרדע שומעת אותו, מסתכלת עליו רגע ובסוף אומרת לו, “זיבי אני משתתפת עוד פעם בסיפור הזה. רוצה טיפ? תמצא עבודה אחרת כי גם אתה טובע בסוף.”

הרעיון הוא להכניס לתוך כל אחד מהנושאים את תחום העיסוק שלכם או את הנושא שאתם רוצים לקדם.

ביום חמישי האחרון שוב נזכרתי שהמכשול הכי קשה והכי גבוה בכתיבה של מאמר או פוסט, הוא ההחלטה על מה בדיוק לכתוב.

בעולם החדש אין מחר. אין אחר כך. אין אולי. אין עוד יום. אין עוד דקה. המילים שאנחנו כותבים נחרצות בלב ובנשמה.

כיצד באמת נלחמים בחסמי הכתיבה שלנו? מחסומי כתיבה הם יצורים שטניים. ומה לעשות, הם פשוט שם.

קצר הוא נחרץ. הוא יעיל. הוא אפקטיבי, לא עלינו. וארוך? ארוך הוא פחות. הרי ככל שנוספות ונכתבות עוד ועוד שורות, כך מאבד הכותב עוד ועוד קוראים. וזה לא מועיל כלל. אבל עדיין, הארוך דורש מהקורא יותר. יותר תשומת לב. יותר קוגניציה. יותר הרהור על פשר הברבור. וכך הוא גם ניטע יותר עמוק. וגם מניב יותר פירות.

לכולם קשה להפגין עצב בחוץ, אבל לעצמאים פשוט אסור: זה רע ללקוחות, זה רע לספקים, לעובדים, לשותפים. אבל לא כדאי לוותר על העצב שלכם.

היום הוא זמן טוב להגיד כמה מילים על ניוזלטרים, ובפרט על הניוזלטרים שאני אוהב. אז יאללה, קדימה.

אנשים כל כך אוהבים סיפורים בעידן הזה, שאתה יכול לעטוף כמעט כל שטות בסיפור טוב, ואנשים יקנו אותה.

רבים מקוראיי לא מצליחים להירדם, כי לילה לילה, לפני שהם מכבים את האור, הם שואלים את עצמם: איך צפריר כותב כזה ניוזלטר פצצה? איך, למען השם? איך עושים את זה? איך מגיעים לאחוזי פתיחה מרהיבים? איך משמרים את החשק של הקורא לאורך כל הזמן הזה? איך לא עולים לו על העצבים. ואם עולים – איך יורדים?

כשהייתי קטן קטן, ככה, בגודל של קבוק, ניגשה אלי מורה לעברית ואמרה לי, “צפריר, הכתיבה היא עיסוק נשגב. לא כל אחד יכול לכתוב. צריך אדם שיהיו לו כישרון, ניסיון, התמדה ואולקוס, אחרת חבל לו לנסות.”
נעצתי בה מבט מלא הערצה, ועניתי: “זיבי”.

לכולם יש שגיאות בכתיבה. מי שמתעניין מסתדר איתן. מי שמחויב מנקה אותן. אפשר לא להקפיד, זה גם לא בהכרח נורא.
אבל אחר כך לא צריך להתפלא שהשארתם רושם מוגבל, שהפסדתם את הפרויקט, שדעתכם כבר פחות חשובה ללקוח או לשותפים, שעמוד הנחיתה שלכם לא מוכר. ככה זה כשאנחנו לא מחויבים. אנשים שמים לב.

לפעמים יוצא לי הג’יני שאומר שמי בכלל צריך לכתוב היטב בעבודה, ארגונים ואנשים לא צריכים את זה!
אחרי שאני מתמוטט קצת ויורד על כל הפחמימות בבית, אני מתאפס ונזכר. בטח שאנחנו צריכים כתיבה אפקטיבית.
אלו הסיבות:
האם שמים נקודה בתוך הסוגריים כשנגמר משפט? אביטל שואלת: שמים נקודה בתוך הסוגריים כשנגמר משפט? סחבק עונה: התשובה לזה מורכבת. והבעיה היא לא רק בסוגריים, אלא גם עם מירכאות. בעצם,

כתיבה אפטקיבית 934.0 וגם מילים ראשונות על תכתוב תרוויח, הספר החדש שלי. הנה טריק של כתיבה יפה. שומעים? זה הולך ממש ככה: אומרים משהו, ואז מתעכבים עליו עוד רגע. הנה

“אין לך אדם שעף על עצמו יותר מאנשים שמצטטים את עצמם”. (צפריר בשן) (10.1.2019) בפעם הקודמת שהייתי בברלין, לפני שמונה חודשים, כתבתי לעצמי כמה משפטים טובים. הגעתי לכאן היום שוב

“הילה מכורה, התמכרות קשה לכלה מאיסטנבול. “לפחות שעתיים ביום על הספה עם גלידונית, דוריטוס ושמיכה. בחודש שעבר, ביום הגשם הראשון, צפתה בפרק אחד ומשם הכל התדרדר. נכון לפרק 57 היא

(דברים שאמרתי באירוע רגע אחד המילה הכתובה בעיריית תל אביב) ההתכוננות לרגע הזה שבו אני עולה ומדבר על מורקמי נכשלה כישלון מוחלט. או לפחות כישלון מסוים. אם זה היה טקסט

(אם אתם שואלים את עצמכם מה הפוסט על ברוס ספרינגסטין בברודוויי עושה פה באתר על כתיבה, אז שכחתם שהסברתי כבר: החיים הם שיעור כתיבה. חוץ מזה, זה הבלוג שלי. וככה
מכירים את הסיפור על הצפרדע והעקרב? זה הולך ככה, העקרב רוצה לחצות את הנהר אבל לא יודע לשחות. אז הוא מבקש מהצפרדע להעביר אותו לצד השני. הצפרדע שומעת אותו, מסתכלת
היום, אני מתחיל בתוכן שיווקי: הכי בעולם אני שונא לכתוב תוכן שיווקי על עצמי. באלוהים, החרא הזה נשמע כל כך בנאלי ורפטטיבי: “הצביעו סחבק, כי רק סחבק יכול!”, “סחבק יביא
יש לי אמת מביכה לספר: לפעמים אני צופה בתוכניות בישול עם הבת שלי. אני יודע, אני לא נראה כזה. ובאמת, אם זה היה תלוי בי, זה לא היה קורה. הייתי
הנטייה שלנו להגיד מה אנחנו לא מושרשת עמוק עמוק בדרך שבה אנחנו ממצבים את עצמנו היום. אני שומע כמה פעמים בחודש את המשפט: “אני לא כמו”. וגם אני סובל מהבעיה
הבוקר קרה לי דבר מה. אני חושב “הבוקר”, אבל בלב שלי יוצא “בערב” (כשאמרה לי נערתי). ככה אני. החיים מדלגים אותי משיר לשיר. כשחזרתי מהריצה הבוקר חשבתי על “כתינוק מזמר
תכף, ממש אוטוטו, אגמור לקרוא את הספר עם השם המטריד SuperHuman by habit: a guide to becoming the best version of yourself, one tiny habit at a time , שכתב מישהו שקורא

נו תמחוק אותי כבר יה בן של רחב הזונה. נפגעתי מהתוכן. משעמםםםם! תזמון המשלוח מאוד לא נוח. ציפיתי למיליים בסגנון אחר, יותר על טקטיקה של כתיבה, פחות על אסטרטגיה של


אחרי 15 ק”מ של ריצת שטח בצפון רמת הגולן בטמפרטורה ממוצעת של עשרים מעלות והתלבטות האם אני בגן עדן או בגיהנום, נפל לי האסימון: רמת הגולן היא לא מקום, לא
שגיאות בעברית זה יופי של דבר. הן נותנות לנו הזדמנות בלתי חוזרת להרים את האף על אנשים אחרים. ובאמת מכל הדברים שהבן אדם יכול ליהנות מהם, מעטים נעימים יותר מלהרים
בזמן האחרון אני מבצע ניסוי קצר בבני אדם. שאלת המחקר היא האם אדם יכול לקום כל בוקר בחמש, ועדיין להישאר טיפוס יצרני, סימפטי ועוד כהנה סופרלטיבים פוזיטיביים. והיות שהתקשיתי למצוא


תגידו, יש מצב שאתם מוכרים בגדי ים? גלשנים? צעצועי פלסטיק לחוף הים? אם כן, הדיוור הזה לא בשבילכם. כלומר, אתם יכולים לקרוא אותו. כדאי לכם. הוא פצצה של דיוור. אם


מה מעניין אנשים לכל הרוחות. ועוד יותר ממה מעניין אנשים: מה מעניין אותי? כי אני יושב פה מול המסך ומדמם מהאוזניים. אני קורא פוסטים ומדריכים ועולמות חדשים שכולם נורא נורא


בשבוע שעבר היה לזאתי יומולדת. היא ואני, אנחנו ביחד כבר 34 שנה. מתוכן, ב-38 ימי הולדת כבר פישלתי. בהתאם לכך, היא מגיעה לימי הולדת עם ציפיות מוגבלות וסט של הוראות.


כמה אפשר לדבר על כתיבה? במיוחד כשאתה לא באמת בטוח כל הזמן בהכל. אני קורא חומרים שיווקיים של חברות, של ארגונים. אני כותב חומרים כאלה. ולא תמיד אני אוהב את


איך מזהים כתיבה שיווקית טובה? אם יש דבר אחד שאתם רוצים שיהיה בכתיבה השיווקית שלכם, זה אופי. ויש סימן אחד חזק וטוב לכך שלכתיבה שלכם יש אופי: מישהו מתעצבן. זה
יום אחד בבוקר התפרסם מאמר בטאבולה (ובאאוטבריין גם). לא עברו דקות אחדות, וקורא הגיע אל המאמר (בזכות קליק בייט על הכיפאק בתחתית של ידיעת פח על הקרדשיאנס). קרא הקורא פסקה



השבוע ישבתי עם מכר וסיפרתי לו על עצמי. שעה וחצי אכלתי לו את הראש. סיפרתי לו איזה ילד נהדר הייתי, איזה חייל מקסים הייתי, איזה איש מקצוע מופתי אנוכי ואיזה
בוקר אחד קמתי ולא היה לי על מה לכתוב. ואז נזכרתי שכבר כתבתי דיוור כזה פעם, מה שהעמיק את המצוקה אפילו יותר, כי אין לך דבר מעליב מיותר מקורא שכותב


תיכף נדבר על איך לכתוב טוב, אבל קודם תארו לעצמכם. (וכן, צריך להגיד “איך לכתוב היטב”. גט אובר יורסלבס. ותארו לעצמכם.) תארו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב, וככה אאוט אוף דה


למי אתם כותבים בעצם את התוכן שלכם? מי האנשים האלה? בני כמה הם? איזו השכלה יש להם? כמה אינטליגנציה? מה הם אוהבים ומה מעצבן אותם? ובכן, גם לי וגם לכם


בשבוע שעבר, אברום-איגנציו ספורטה חיפש מעצב בפייסבוק. הוא קיבל המון המלצות, אחת מהן היתה על מכרה שלי, בחורה מוכשרת שקוראים לה קלואי צובים. הם דיברו קצת, הוא הסתכל לה בתיק


הבוקר, גם הבוקר, ראיתי מנהלת שיווק ששואלת בקבוצת אנשי שיווק למה היא לא מקבלת חשיפה בפייסבוק. עם לינק לבלוג שלה, בלי לינק לבלוג שלה, בעמוד הפרטי, בעמוד העסקי – למה


השבוע הורדתי pdf של איש שיווק, עם הבטחה ליותר מ-100 כותרות לטקסטים שיווקיים. עלעלתי טיפה. דברים כאלה צריך לכתוב ממש נהדר כדי שאעשה יותר מזה. אז עלעלתי. קראתי שם 20


מה לא תעשו גם היום? אולי לא תפסיקו לעשן. או שלא תתחילו לרוץ. או שלא תכתבו את הצעת המחיר. אולי לא תרימו את הטלפון שאתם חייבים לעשות כבר מי יודע


הבוקר דופק לי מישהו בדלת. אני פותח, עומד שם גמד. עם שלייקס ופפיון. ומבטא יקי, ושואל אותי, “אתה דין טוויטו?” “לא, אני צפריר בשן”. “אה, יופי. יש לי דוח מהמשטרה


לפני שבועיים כתבנו, תלמידה שלי ואני, את אתר האינטרנט שלה. יצא משהו משהו. ללקק את האצבעות. באמת, אתר בונבוניירה, כזה שמשאיר אתכם עם “וואלה!” ו”גם אני רוצה אחד” על המוצר


היי חברים! אני צריך את עזרתכם. אין לי עבודה! בשיט! אני מתכוון, אין לי חמש שקל לקפה בקופיקס. אין לי שתי שקל למגיה. בקיצור, אנשים, אני צריך עזרה בהתארגנות על


אומרים שצריך להתחיל פוסט (וסדנה) בדינמיות ואנרגטיות מתפרצת. אז אומרים. בואו ננוח רגע לפני שמתחילים. כל הזמן אנרגיה ודינמיות. מה רע בלשבת בצילו של אקליפטוס? רציתי לכתוב ברוש, אבל כמה


כתבתי כבר על העובדה שעצמאים צריכים להמציא את עצם כל פעם מחדש כדי להמשיך לחדש ולעניין, להביא לקוחות חדשים וישנים ולהביא ערך חדש לשולחן. מה שנשמט לי אז מהפוסט הוא



איזה יופי זה להיראות טוב, הא? איזה כיף. שהעור שלך מתוח פיקס פוקס, הפנים שלך סימטריים כמו בז’ורנל, הגוף שלך חזק ומהודק. איזה אושר, הא? הלוואי עלי. שכולם יראו אותי


עורכים ומשכתבים הם אנשים שלוקחים טקסטים ומשפרים אותם. פעם היו כאלה בעיתונים, והם דאגו שהטקסטים האיומים ברובם ששלחו הכתבים יהפכו למשהו שנעים ונוח לקרוא. היום יש פחות, כי העיתונות מתה


השבוע הלכתי למוזיאון. באלוהים, אני שונא ללכת למוזיאון. יום אחד אני אעשה את הרשימה של הדברים שאני לא אוהב לעשות, ובטוח שמהמוזיאון ייכנס לשם. אין מצב שלא. למוזיאונים יש יכולת



מה העניינים? אני כותב את הדיוור הזה על המטוס בדרך חזרה הביתה. קשה הדרך חזרה, אבל יש שם אישה שלי וילדים שלי. וגם אתכם. אז קשה, אבל לא קשה מדי.


למה הוא כן ואני לא? למה היא מוכרת למאות לקוחות ואני תקועה? למה הוא ממלא הרצאות ואני פה מקושש ארבעה משתתפים לסדנה? למה? האמת היא שאין לכם מושג שהוא כן


ראשית דבר, שקר גס: מחקר חדש שהתפרסם בארה”ב מגלה ששלושה מיליון בעלי עסקים ברחבי העולם כותבים מאמרי מומחים תחת כותרות מגוונות להפתיע שמתחילות בדיוק ככה: “חמישה טיפים על…”, “שבע עובדות
אין לכם זמן. אין לכם זמן לקשקושים. להתבחבשויות, להתעסקויות מטופשות בשוליים. אנשים שמתכוונים לפתוח עסק בשנה הבאה, בחודש הבא, בשבוע הבא – ומבקשים בקבוצות בפייסבוק עצות על ניהול זמן, על


אולי זה כי שוב אחרי החגים וכל העבודה היא כאן ועכשיו ולחוצה ודחופה. אני שוב נתקל בעצב. הרבה עצב מהרבה דרגות. כזה שעובר פה לרגע וכזה שתמיד פה. כזה שמעקצץ



אני רוצה לדבר על עצמי. אתה רוצה לשמוע על עצמך. זה הקונפליקט הבסיסי ביותר בשיווק. זה גם הפער הבסיסי ביותר ביחסים בין בני אדם. ה”ואהבת לרעך כמוך” הזה, זה לא סתם


מה רציתי? אה, הזמנה למפגש כתיבה אפקטיבית. יופי. הנה. כתבתי את זה. קשה לכתוב כל יום. כלומר, לפעמים קל, אבל היום קשה. הייתי השבוע פעמיים בצפון, ומחר נסיעה שלישית לסדנה


הפוסט הזה מתחיל אי שם בצפון צפון צפון מזרח פולין: כבר כתבתי פה בבלוג פעם אחת על פרשביז. אף אחד לא קרא את הפוסט ההוא. אבל זה בסדר. אני לא



שטחתי פה בעבר את הגישה שלי לגבי האבולוציה של פליטי שוק העבודה. על העזיבה של החיק הלא חמים והלא בטוח של השכיר והמעבר לעולם המסחרר של העצמאי. על ההתפתחות של


הרגע סיימתי פגישה עם מישהי שאמרה לי על תיאור המוצר שלה, “זה נשמע לי פשוט מדי, מדובר מדי, זה לא מספיק שיווקי”. ובאותה נשימה היא גם ביקשה “משהו שאני לא


אבא גדול יצא לאורנים קטן, וחזר אבא קטן מאורנים גדול. הלך עם ידיעה שלמה שהוא הולך אל מותו, ושב עם הבנה שלמה שמת הוא לא. וגם שלם אינו. בבית אומרים



מה שלומכם? איך אתם? הימים האלה של בין חג לחג, בין זיכרון לדיכאון, זה לא לאנשים חלשים. בשבוע הזה במיוחד, אני מרגיש איך ספרטה זורמת לי בדם. בטוח שאני לא


לפעמים אפשר לפגוש מפגנים נהדרים לחוסר מודעות אנושית. הנה, ביציאה מבניין משרדים, עברתי בשירותים וגיליתי אדם שמטפח את הישבן שלו (עד הטפח האחרון), אבל לוקה במידת מה בכל הנוגע לאכפתיות


תגידו רגע, גרב זה זכר או נקבה? ואיך צריך להגיד, עורך לשון או עורך לשוני? ומה עדיף לכתוב, מקף מפריד או קו מפריד? ובעצם, בחזרה לגרב, מתחת לגימל, זה סגול או צירה?


לא יודע איפה קראתי בזמן האחרון על הבלוף של ה”כלים”. על זה שכולם רוצים לקבל מהמרצים שלהם כאן ועכשיו כלים אפקטיביים שיעזרו להם לעשות את העבודה שלהם בקלות, ושזה לא


הקטע המטריד ביותר בעשרת הדיברות הוא “אני ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. תן ערך ללקוחותיך”. מה ערך מה? מה זה לתת ערך? איך נותנים ערך? מאיפה מביאים אותו? למה


אתמול ניסיתי לשפר את ה-SEO של פוסט שכתבתי. “אני צריך שיותר אנשים ימצאו אותו בגוגל”, חשבתי באוטומט, והתחלתי לעשות את מה שאני עושה כל יום: חיפשתי מילת מפתח, בדקתי אם


גם אתם מרגישים קצת מחוץ לקונטקסט בתקופות החגים? מה קורה עכשיו? זה חג? זה לא חג? מתי מברכים? מתי הצפירה? מתי כבר תעבור הצרבת הזאת? עכשיו, תפקחו את העיניים, תסתכלו


קראתי עכשיו פוסט על כתיבה אינטואיטיבית. הוא התחיל בזה שכל מה שצריך זה להתחיל לכתוב. אחרי זה היו שם גמדים שוודים וארמדיל קווקזי שקראו לו ואדים. כלומר, לא באמת. אני


אהלן, לפני הכל, לא עובד עליכם. זה ברצינות הפוסט הזה, למרות ש-1 באפריל. לעניין: אנחנו לא בטוחים. אנחנו לא יודעים. אני לא יודע אם קודם להכין לוגו או להתחיל לפנות


אתמול קרה לי משהו שלא קורה לי בדרך כלל: לא ידעתי על מה לכתוב. לא היה לי כלום. אז עשיתי את מה שכל אדם בר דעת עושה כשהוא לא יודע


יש אנשים שיודעים לבקש. אולי הם מרגישים שמגיע להם. אולי הם מבינים את העניין של פיזור המשאבים על פני האנושות: “היי, יש לך כדור ואתה לו משחק בו. תעשה לי
בשבת התקשרה אלי רונית, מנהלת הדיגיטל שלי, והציעה לכבות את כל הקמפיינים. “ערב פסח”, היא אומרת לי. “הקמפיינים יקרים נורא, ואנשים קונים חולצות לבנות לסדר. חולצות לבנות וחומרי ניקוי.” לכו


הנה אמת נסתרת על נכסים דיגיטליים: על עמודי נחיתה ודפי פייסבוק, אתרי אינטרנט, רשימות תפוצה ומנויים ליוטיוב שלכם. הנכסים האלה הם הרבה מאוד עבודה. לא רק ליצור אותם. גם אחרי


לפני כמה שנים, איש אחד, נורא נורא מפורסם, החליט שהוא רוצה לעזור לי. ככה סתם. לא ביקשתי, לא תחננתי, לא הרמתי טלפון. כלום. מצאתי חן בעיניו בטוויטר – והוא החליט שהוא עוזר


יש שני סוגים של אנשים: מצד אחד יש את אלה שאין להם אתר אינטרנט. מהצד השני יש את אלה שממש שונאים את אתר האינטרנט שלהם. בעצם, אולי אולי יש עוד


הדרך הכי טובה להגיע לוויראליות במהירות היא לצלם את עצמכם מקללים שוטר. או מרביצים לילד. דקה וחצי-שתיים. תוסיפו לזה כיתוב “הישראלי המכוער”, ואתם בדרך לתהילת עולם. כמובן, זה לא יעזור


בסוף של כביש 6, שמה למעלה בפאתי דמשק, רגע לפני שאתה מגיע ליקנעם, אפשר לרמות את הפקק. ולא, לא הייתי יודע את הפרט הזה אם ווייז לא היתה מספרת לי


כל כך הרבה פוסטים, אתרים, בלוגים, דפים, ספרים וכאלה מספרים על איך ירדתי חמישה קילו, עשרה קילו וחמישים קילו. אנחנו מדברים על אלפי טונות של “איך ירדתי”. ויש גם אלפים


נתקעתי. אשכרה. לא זז. לא קדימה. לא אחורה. במקום דרוך. בן אדם יושב וכותב פוסט. יושב וכותב. כותב אותו, כותב אותו, כותב. משפט אחד, משפט שני, פסקה אחת, פסקה פסקה


יצא לכם לראות טין אייג’ר מאוהב בזמן האחרון? לא מראה מלבב. אנחנו מדברים על מכונת ייצור הורמונים עם מוח *כזה* קטן, שעסוקה (כן, בעצם זו טין אייג’רית שאני מדבר עליה


העצמאי המודרני הוא פליט, אדם ששוק העבודה שטף החוצה, מהים אל החוף. רגע רגע, אל תכעסו. אני יודע. התפטרתם. בחרתם לעזוב בעצמכם. אף אחד לא פוטר. גם אני ככה. הייתי


היום, כמה מילים על הספר של ליאור פרנקל, “אני רוצה הכל“. אבל לפני זה, תופעה שלגמרי מחזיקה פוסט בפני עצמה: ככל שאתה מנסה ללמוד יותר ולהשיג יותר, כך עולה הצורך


הפוסט הזה היה אמור להיות קצר, חינני ומצחיק. “עשרה דברים שמרצים חייבים לזכור”. עשרה משפטים. סה טו. מה מסובך? שור אינאף, התארך טיפונת, אבל באמת, אל תשכחו: 1. אתם חושבים שההרצאה


מה קורה, קרנפים? היום צפריר לא פה. היום זה פרירץ הכריש כותב לכם, אחים שלי. טוב, גם אחיות, אבל תכלס לא הייתן צכות לבאס. תלמדו לזרום. מה קורה אחים שלו?



פייסבוק הרגה את הבלוגים. אחרי שהיא הרגה אותם, היא התעללה בגופותיהם. ודרסה אותם עם שופלדוזר. קדימה, רוורס, קדימה, רוורס. ושברה עליהם סיפולוקסים. הבנתם את הפרנציפ, נכון? אז איך להביא גולשים מפייסבוק לבלוג? אם


לעסק הקטן יש כל כך הרבה לעשות. זה בזבוז זמן אפילו להתחיל לחזור על זה. הרגע, למשל, העברתי את ריכוז ההכנסות למי שמוציאה את חשבוניות העסקה בסוף החודש. מחר אעביר


ב-1927 הטיס צ’ארלס לינדברג מטוס מעל האוקיינוס האטלנטי, ונחת מחוץ לפריס אחרי קרוב ליממה וחצי של חוסר ודאות. תוך ימים אחדים שמו נישא בכל רחבי העולם המערבי: האיש הראשון שחצה


הבוקר, כמו שאני קורא איזה דיוור, ועובר משם לפוסט אחר של הבחור שכתב את הדיוור הזה, אני פתאום מוצא את עצמי מקשיב לפרסומת של ארבע דקות על קפה. נדמה לי



דירינג דירינג! בשבוע שעבר הטלפון פה מצלצל. על הקו נמצאת מנהלת הדרכה של חברת ביטוח. אני אוהב מנהלות הדרכה של חברות ביטוח. כשיש על הקו מנהלת הדרכה של חברת ביטוח,


הבוקר עברתי על עוד טקסט אחד במסגרת סדנת הבלוגריות שלי. סשן העריכה הזה הפך לשיעור המרכזי של היום. המהות של השיעור היתה איך לא להגיד יותר מדי במשפט אחד. איך


החיים הם עניין מייגע. זה נכון כמעט עבור כולם. תסתכלו על ילד בן ארבע מתעורר: בדרך כלל זה פשוט לא מתאים לו. ואחר כך, בגיל 14 – זה מתאים להם


הייתם צריכים לראות אותי פעם כשהייתי קורא אתרים של אנשי תוכן מתחרים. ויותר גרוע מזה, של אנשים שמלמדים כתיבה שיווקית ועסקית. וקופי. אין מספיק ח’ בעברית בשביל הפחחחחחחחחחחחחחחחחים שלי. זה


יש ימים שבהם אתה לא מוכר כלום. זה לא כתוב בשום מקום בדרך כלל, אבל יש ימים כאלה. הרבה יותר מקובל לקרוא על המודעה שמכרה ב-31 אלף שקל. על הפוסט


טוב, תקשיבו לזה: “שלום, אני יעל ויש לי עסק זעיר ל[#מהזהחשוב]”. שלוש פעמים קראתי את זה בשבוע האחרון. באמת. “יש לי עסק זעיר”. ככה אנשים כותבים. אנשים (בעיקר נשים) אומרים


אצלנו הכל טוב מה טוב? מעולה! הכל מדהים ועוצר נשימה. העסק מעולם לא היה טוב כל כך. בקרוב פותחים משרד באוסטרליה. ואצל כולם זה ככה. זיקוקי די-נור והכל. אף אחד


זה לא פוסט על בנק לאומי. זה לא פוסט על בזק. זה בסך הכל פוסט קטן על תפיסת שירות ושפה, ועל העובדה שכל עוד ארגונים לא ישנו את השפה שלהם –


היום ולנטיינס דיי, לא ככה? מזל טוב, נראה לי. למי שחוגג. שאלה. לאלה שחוגגים, לאלה שפחות, למתחבטים וליושבים על הגדר: נגיד שאתה קונה מתנה לבת הזוג שלך. עגיל זהב גנרי


“אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אומר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים”. (אני, בעיקר בין השנים 1976 ל-2018,


אחד, מומחה סטורי טלינג, העביר בוקר אחד הרצאה. שמה, הוא המליץ לכולם לספר סיפורים. שמעה הסטורי טלרית שישבה בהרצאה שלו וניגשה ללקוחה שלה ואמרה לה, תקשיבי את חייבת להיות מקורית


לפני שנים אחדות, כשגמרתי ריצה של 25 ק”מ והרגשתי תותח שאין לתאר הבנתי פתאום (מה פתאום? בהרף עין. אפילו פחות מזה) שכל הריצה הזו היתה רק הקדמה – והתחלתי לשחות.


הקשר בין כתיבה למסוגלות הוא קשר פלאי ממש. קשר בלתי ניתן להסבר, לא הגיוני, לא סביר – אבל גם בלתי ניתן להתרה. קשר גורדי טוטאל. קשר מובהק, עם קורלציה שמזכירה
רוצים לדעת מהי בדיחה טובה במאמר? אתם עשויים לחשוב עכשיו שאני מדבר על בדיחות שלא מעליבות אף אחד; או על בדיחות תקינות פוליטית; או להפך: בדיחות ששמות קצוץ על מוסכמות



חברים, קדימה, לארוז. עוזבים את פייסבוק. אין לנו מה לעשות שם יותר. טוב, לא באמת. אבל קצת. בטח אם יש לכם עמוד עסקי בפייסבוק. כי בימים אלה, נראה כאילו מה



יש משהו לא נתפס במעבר הזה, של מלהיות אדם ללהיות עסק. והמשהו הזה עושה לנו את החיים קשים. כי איך מתנהגים עכשיו? כשפונה אליכם לקוח? אתם קורקטיים? אתם אדישים? אתם


אם אי פעם היה ביטוי שהוא דבר והיפוכו, הרי זה “לחשוב מחוץ לקופסה”. כל פעם שמישהו אומר “תחשבו מחוץ לקופסה”, מה הוא אומר בעצם? הנה, אני, עומד פה ואומר לכם
השולחן שלי עולה על גדותיו. יש לי שלושה ספרי קריאה פתוחים (מנפנף לנעה ידלין, נעמה מגרי”ל ורות עפרוני. נהדרות שהן). חוץ מזה יש לי לפחות עוד ארבעה ספרים מעולם העיסוקים
אנחנו מהממים. ומהממות. ומרגשים. וגאונות. ואין, אין עלינו. הרסנו. שפכנו. גמרנו. חולים עלינו. כולם. החברים שלנו? מתתתתתתים!! והחברות? מתתתתתות. עשר שנים בפייסבוק ואפילו אם הכינוי שלך בבית ספר היה “משה
יש רק דבר אחד שבאמת עומד בינינו לבין כתיבה יומיומית בבלוג: האימה. הראייה של הכתיבה הזו כאיזו התחייבות מונומנטלית שאי אפשר לעמוד בה, שצריך לשנות את החיים ולהתאים אותם אליה.
(זה נראה כמו פוסט על שחייה, אבל הוא לא באמת על שחייה.) (טוב, אולי גם וגם.) “איפה פה זה המסלול של הלאט?” אני שואל את המאמן. “תגיד, למה באת דווקא
לפני כמה שבועות עפתי מהקומה ה-24. היתה לי בידיים התקשרות מנצחת עם לקוח ענק. הרבה פרנסה, הרבה כבוד. זה היה אצלי בידיים, וכמו שאני יושב אצלו בקומה ה-24, אחרי המלצות
“רגע, אבל מה עם הנשמה? מה עם הספונטניות? מה עם הרגשות שלי?” יש לי חיבה עמוקה לרגע הזה בסדנה שמישהי מרימה את היד ושואלת את השאלות האלה. “אתה וכל החוקים
לפני כמה ימים מישהי כתבה בצער בקבוצה שלי שללקוח שלה עוד אין פייסבוק. “אז למרות שכתבתי פוסט על הפרויקט שלו – הוא לא יכול לשתף”. #אימוג’יעצוב מה שהזכיר לי את
תגידו לי עוד פעם אחת שהתוכן הוא המלך. נו, נראה אתכם. עוד פעם אחת תגידו את זה. ידי הארוכה עוד תשיג אתכם. בזמן ובמקום המתאים. התוכן הוא מלך, פחחחח. התוכן
הנה חמישה דברים שלא ידעתם. או שכן ידעתם על כתיבה בפייסבוק. מקומית, אפשר אולי לסטות מהם מדי פעם. בטווח הארוך, לעומת זאת, הם ישפיעו באורח משמעותי על מי שקוראים אתכם
לפעמים יש לומר את המובן מאליו. ואמר כבר במאה ה-16 הבעל שם טוב, שאם נאמר את המובן מאליו פעם אחר פעם אחר פעם, אולי אולי גם נקשיב פעם למה שאנחנו
יום אחד פגשתי איש מתוך תמונה. הוא היה אדום שיער, כחול עיניים, לבש בלייזר מכופתר יפה וליפף בעדינות שפם מפואר שהתעקל מעלה מעלה. גם לימין וגם לשמאל. הוא נראה כאילו
מאמן זה חתיכת אחריות. יש הרבה אנשים שמסתובבים שם בחוץ עם הטייטל הזה. בעיני הם אנשים אמיצים במיוחד. אני לא הייתי מעז. אפילו כשאני אומר “מלווה” ו”יועץ” אני מגמגם. מאמן?
לפני כמה ימים כתבתי שכולם כולם צריכים לפתוח בלוג. בניסיון לתת דוגמה ולהקשיב לעצמי, התחלתי לעשות מעשה ולחזק את הבלוג שלי: גם לשפר טיפה את התכנים שזרקתי אליו בשנה האחרונה
אחת הקללות המרגיזות ביותר בחייו של כותב, יוצר ויזם היא ההטיה השלילית. לא, זו פתיחה גנרית מדי. בואו נתחיל מחדש: הטיה שלילית היא השטן. מהי הטיה שלילית? זו הנטייה שלנו


אנשים מבלבלים חיים עם רזומה. הם שומעים על חיים עתירי השגים והצלחות, ומבלבלים אותם עם חיים של אושר ושמחה. הם רואים תמונות יפות בפייסבוק ואינסטגרם, וחושבים שהם רואים אושר. מה
אהלן אהלן, טוב, שמעו. עכשיו בא משהו חשוב. הנה אמת שלא סופרה. כמה אמיתות אפילו. כי אם אני פה בעניין של חשיפות, אני אלך עד הסוף. אני אסיט את הווילון,
“אני כל כך לא טובה בזה,” סיפרה לי אתמול מישהי. “אני טובה בארגון ובניהול ובקמפיינים ובלהזיז אנשים ובשירות לקוחות, אבל כל פעם שאני צריכה לכתוב, הכל קורס לי. אני יושבת
תשמעו סיפור: כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בתור מאבטח של מוסדות חינוך. הייתי עומד בהקשב מתוח שמונה שעות ביום ומחכה לביקורת של האחראי האזורי. הוא היה סמ”פ משוחרר ומשועמם שבדק שאני
היום: קצת עברית, ובעיקר הקשר בין שגיאות בעברית לכתיבה שיווקית סבירה ובינונית. ממש ממש בינונית. לא כל הטעויות בעברית הן אסון. אתר עסקי לא חייב להיות שלוחה של האקדמיה ללשון,
מה נהיה? טיפ אחד? היום עשרה טיפים! אבל לקריאה (או: איך תדעו שעובדים עליכם) 1. אם מישהו מבטיח לכם תשואה של עשרה אחוז בשנה, אתם הולכים להפסיד את כל הכסף
מה, מה נהיה? הבוקר, כמו שאני יושב עם מעצבת תכשיטים וכותב את האתר שלה בזמן אמת על כוס קפה בתל אביב הבנויה, אני מעלעל בהוראות ההפעלה שכתב לה היועץ העסקי
מה שלומכם היום? מישהו התקשר אלי כרגע. הוא כותב על העסק ושובר את הראש: כדאי לו לחשוף את סיפורו האישי? זה יעניין את הקוראים? זה יסייע לעסק ויביא עוד תנועה,
היום אין טיפ. חלאס. מה נהיה עם הקטע הזה של טיפ כתיבה שבועי? מה זה פה, ליגת העל בכדורגל? אנשים צריכים מנוחה. גם אלה שקוראים טיפים, ועוד יותר מהם אלה
שומעים? רציתי רק להעיר שהמילה אגב, בניגוד לשמועות המרושעות שהפצתי עליה לא פעם בעבר, היא מילה נהדרת. היא מילה שנושאת עימה הבטחה גדולה. אבל יש לה גם בעיה. הבעיה של
הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן
אני קורא בזמן האחרון מבחני רכב (ומנסה להתעלם ממה שזה אומר עלי). אלה טקסטים מוזרים להפליא, גושי תוכן שהם איים של חוסר מודעות. הבעיה הכי גדולה של הסקירות האלה היא
באינטרנט כותבים. בלי סוף. ולא סתם כותבים. כותבים מאמרים, כותבים טיפים, כותבים סטטוסים ארוכים ומפורטים על ענייני היום, מביעים דעות. לפעמים אני חושד שיש יותר כותבים מקוראים באינטרנט. ואיך מתחילים טקסט
היום אני כותב מדם לבי. מוכנים? כבר מתחיל לדמם גם עליכם. העונש הקשה ביותר שאני גוזר על עצמי הוא קריאת המון המון המון מאמרים. ואני מתכוון ממש המון. תחשבו על
אהלן אהלן, זה סחבק פה מדבר אליכם מהבפנוכו של המופלטה, מהעצירות של המצה, מהמתנפנף של כל הארץ דגלים דגלים. איך אתם היום: קונץ לחילוץ קריאייטיב מאנשים שעשו את זה ממש
מישהי כתבה לי השבוע “הטור שלך מצוין, כרגיל”, וככה נהניתי תועפות משלוש המילים הראשונות שלה, רק כדי לצלול לתהומות הרביעית. אני מתכוון, תחליטי בבקשה: מצוין או כרגיל? אם הוא מצוין,
באוויר משתפך ערפל כחלב והעיר היא תכולה וורודה ומרחיב האדם את ליבו הנרעב לשכרון האביב (נקודה). אהלן, מה שלומכם? בשפכטל לא תמחקו לי את החיוך אחרי הבית הזה שכתבתי פה
אהלן אהלן אהלן, מה נהיה? מה שלומכם? וכעת, הערה. ולא סתם הערה! הערה רבת חשיבות וערך: הסבר למה כל כך חשוב לכתוב אפקטיבי. תקשיבו טוב טוב. מקשיבים? אנחנו חיים בעידן
אני שוחה בימים אלה איזה ארבע-חמש פעמים בשבוע. ותקשיבו, לצאת לאימון שחייה זה וואחד כאב ראש. האימונים של הקבוצה שלי מתחילים בשמונה בבוקר. כדי להגיע אני צריך לצאת בשבע וחצי,
אהלן אהלן. והיום, ארוך ורוחני, #סליחה #קחואוויר כתיבה היא עסק מתעתע. היא אומנות אבל היא לא רק אומנות. היא מלאכה אבל היא לא רק מלאכה. כתיבה היא גם משהו אחר
עוד טיפים לאימייל אפקטיבי (היה כבר אחד). תעשו לעצמכם טובה, ואל תשכחו: באימייל אין פרטיות: אם אתם כותבים למשה אימייל ועל הדרך מציינים שדוד מניאק, קחו בחשבון שמשה לא ישים
אנחנו, בני האנוש מקבלי האימייל, מתחלקים לכמה סוגים עיקריים: אלה שמתרגשים בכל פעם שמגיע אימייל חדש. אלה שנאנחים בייאוש בכל פעם שמגיע אימייל חדש. אלה שכיבו את ההתראה על זה
בוקר טוב, “תקשיב,” אומר לי תלמיד שלי, “כל הטיפים האלה, זה הכל טוב ויפה, אבל אני צריך לכתוב מאמר לעבודה ואין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל. מה לעשות?” “שנייה,” אני
מה העניינים? ידעתם שהאחים רייט הצליחו כבר בניסיון הראשון שלהם לבנות מטוס? טוב, אז לא באמת. אבל כמעט! לקח להם בקושי עשר שנים מהרגע שהם התחילו להתנסות בדאונים ועד התצוגה
יש אנשים שמבקשים שיכתבו להם טקסט ומגדירים לו מראש מילות מפתח. למשל, “תדאג בבקשה שבטקסט יהיו המילים (והביטויים) ‘ביטוח’, ‘פנסיה’, ‘מוות בנסיבות טבעיות’ ו’פרקט למינציה’.” הבעיה עם מילות מפתח כאלה,
בוקר קריר, סגריר ומזהיר לקורא הסביר, (ולקוראת הסבירה גם.) רציתי לדבר היום על פנייה בעברית. איך פונים ללקוחות? הרי באנגלית יש את התיחמון הממזרי הזה, שלפיו you היא מילת הפנייה
פעם כתבתי את הפסקה הזאת: האינטרנט הוא הכר להתפתחותה של השפה המוכרת בחוגים מסוימים כ”פקאצית” (או שפתן של “פקאצות”, נערות צעירות וקומוניקטיביות ותת-תרבות שכבר הצדיקה לא מעט ספרים בזכות עצמה).
אהלן אהלן, מקווה ששלומכם טוב. כשאני מרצה, אחת המילים שאני הכי נזהר מהן היא “חשוב”. וכל פעם שאני אומר ש”זה נורא חשוב”, אני מרגיש איך אני חוטא קצת לאמת, או
דירינג דירינג! (זה הטלפון מצלצל. זה טיפ מתוחכם שמתחיל בטלפון מצלצל.) – שלום? – שלום לך! זאת אינה מדברת, אינה מחברת ביטוח שלך. – שלום אינה. – אתה כרגע מבוטח
אני רוצה להגיד שגיאות בעברית ועל אהבתי אליהן. קחו למשל את המשפט: “היום זה זמן פצצה להירשם” שכתבתי קודם, שהוא לא עברית מי יודע כמה. או ביטויים אחרים שאני מרבה
צריך היא חתיכת מילה חמקמקה. אני די משוכנע שאני מרבה להשתמש בה, למרות שאני לא אוהב אותה. לפעמים פשוט אין ברירה, ולפעמים זה כמו בפולנית: “כי ככה זה. צריך.” אבל
הדבר השני* הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי. לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את
יום אחד ישבתי עם לקוחה והסתכלנו ביחד על הכנרת. אחרי שהסתכלנו עוד קצת על הכנרת (נורא יפה!) ווידאנו שהיא לא הולכת לשום מקום, התפניתי להקשיב. “היתה לי מודעה מצוינת בפייסבוק”,
קודם כל, אנשים שאומרים לכם איך לכתוב או לדבר הם אנשים מעצבנים. קחו אותם (ואותי) ברצינות מוגבלת. אני, למשל, מתעקש להגיד “עשר שקל” ו”אחורי זה”, והכי הכי אני אוהב שהילדה
אני מבלה כבר משהו שנראה כמו חיים שלמים סביב שאלות שנוגעות לכתיבה: איך לכתוב, מה לכתוב, למה לכתוב, למי לכתוב, כמה לכתוב, איך להעלות את המודעות לטקסטים שלי, איך להתגבר
והיום, מתי לא לכתוב: 1. אל תדברו בטלפון כשאתם כותבים. 2. אל תראו האח הגדול כשאתם כותבים. בכלל אל תראו האח הגדול, אם אתם שואלים אותי. 3. אל תנהגו כשאתם
(או: איך לכתוב פתיחות נפלאות)תשעה מתוך עשרה קוראים לא חוצים את הפסקה הראשונה של טקסט שהם קוראים. מחציתם לא מגיעים אפילו למשפט השני. הייתי עוצר ונפרד מהם עכשיו, אבל הם
הנה עשרה טיפים לכתיבה שכדאי שתזכרו, ובאמת, לא משנה מה אתם כותבים ולאן אתם כותבים. 1. “ש” זה לא “כש”. אלה קיצורים של מילים שהיו בארץ, אשר וכאשר. כשאתם כותבים
השבוע ביקש ממני לקוח לכתוב לו מודעה לכנס בקליפורניה. “אחר כך גם נתרגם אותה לעוד כמה שפות, אבל בוא נתחיל בקריאייטיב. אני צריך שתי פסקאות. משהו בסגנון הזה,” אמר ושלח


יצירת תוכן היא קצת כמו דאעש או המשבר הפיננסי העולמי הבא – אתגר שמעסיק את הארגונים הגדולים בעולם אבל גם את אחרון העסקים הקטנים. למרות שדומה שרבים (במיוחד בישראל) אינם