כתבתי כבר על העובדה שעצמאים צריכים להמציא את עצם כל פעם מחדש כדי להמשיך לחדש ולעניין, להביא לקוחות חדשים וישנים ולהביא ערך חדש לשולחן. מה שנשמט לי אז מהפוסט הוא

איזה יופי זה להיראות טוב, הא? איזה כיף. שהעור שלך מתוח פיקס פוקס, הפנים שלך סימטריים כמו בז’ורנל, הגוף שלך חזק ומהודק. איזה אושר, הא? הלוואי עלי. שכולם יראו אותי

עורכים ומשכתבים הם אנשים שלוקחים טקסטים ומשפרים אותם. פעם היו כאלה בעיתונים, והם דאגו שהטקסטים האיומים ברובם ששלחו הכתבים יהפכו למשהו שנעים ונוח לקרוא. היום יש פחות, כי העיתונות מתה

השבוע הלכתי למוזיאון. באלוהים, אני שונא ללכת למוזיאון. יום אחד אני אעשה את הרשימה של הדברים שאני לא אוהב לעשות, ובטוח שמהמוזיאון ייכנס לשם. אין מצב שלא. למוזיאונים יש יכולת

מה העניינים? אני כותב את הדיוור הזה על המטוס בדרך חזרה הביתה. קשה הדרך חזרה, אבל יש שם אישה שלי וילדים שלי. וגם אתכם. אז קשה, אבל לא קשה מדי.

למה הוא כן ואני לא? למה היא מוכרת למאות לקוחות ואני תקועה? למה הוא ממלא הרצאות ואני פה מקושש ארבעה משתתפים לסדנה? למה? האמת היא שאין לכם מושג שהוא כן

אולי זה כי שוב אחרי החגים וכל העבודה היא כאן ועכשיו ולחוצה ודחופה. אני שוב נתקל בעצב. הרבה עצב מהרבה דרגות. כזה שעובר פה לרגע וכזה שתמיד פה. כזה שמעקצץ