פוסט במפטא צוחפתי

פוסט במפטא צוחפתי

אהלן,

כרגע קראתי בפייסבוק פוסט חדש:

“גורי פגינז ראש אריה מושלמים”.

 

ומתחת ענה מישהו, בתגובות:

“כמה גור?”

לא ממציא. נשבע לכם. הכל מעשה שהיה באמת.

מיד קראתי לאשתי בהתרגשות: “תראי, מונה מור, תראי! תראי איך אנשים כותבים!”

“מה אתה מתרגש, מון אמי-בלסמי?” היא אומרת לי. “הנה, גם חברה שלנו אומרת לפעמים ‘עולה יקר’. ככה אנשים מדברים”.

מה שמזכיר לי שלפני שבועיים סיפרו לי שנקודה בסוף מסר בוואטסאפ היא הבעת התנשאות. נשבע לכם! ככה אמרו לי! באלוהים!

ללמדכם שהשפה חיה, וקורים בה דברים ומיני התרחשויות ופגינזים וכמה גור, ואין לך מה לעשות אלא להתבונן בה בתדהמה או בצער או בחיוך או בגעגוע, ולחשוב שככה, מהון מהון, מאון לאוף, עברה עוד שנה וקרו עוד דברים איומים לשפה או שמחים או מרהיבים או פשוט אללה איסטור. וכשאתם שמים נקודה בסוף משפט, תעשו את זה בצניעות, באמא שלכם.

ונסו אמנם לעזור לשפתנו להציל משהו מגבודה (!) העצמי, אבל אל תשכחו שאם נרים את האף גבוה מדי, נישאר לבד לבד, אלגנטים ואינטיליגנטים שאנחנו. אף אחד לא יקרא יותר. וזה לא אפקטיבי.

יאללה, עד הפעם הבאה,

צפריר

אהבתם? שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהבחזרה לחנות